one cannot hold and release at the same time

יום ארוך עבר על כוחותינו. השקעתי 5 עות בערך של למידה מרוכזת. בכל קנה מידה זה הרבה זמן מוח. לקחתי לי היום שיעור פרטי מהמתרגל שלי. זה היה טוב. עשינו שני שיעורים ב 45 דקות. ענק.

יש לי שעה וחצי להעביר עכשיו. אני רוצה לעשות ריסטרט למוח שלי. אין כמו לעצום עיניים. חבל שכל כך קר.
כפתור ההדלקה במחשב שלי עומד ליפול. ברגע שזה יקרה לא אוכל להדליק את המחשב. אני צריך להקדים תרופה למכה.

יש לי הרבה דברים להגיד עליה, יש לי הרבה לגלות
יש לי הרבה סאטירה, יש לי הרבה על הלב.
היא תקרא אותי אם אסיר את החסימה על הבלוג
כל כניסה שלי פנימה רק מנציחה את זה.
אי אפשר לשחרר ולהחזיק באותו זמן.
לא אכפת לי שהיא קוראת אותי, רק שלא תצנזר אותי.
העיסוק שלי עכשיו הוא לא בהלסיר את הפוסט או לא. אין לי בעיה להסיר אותו.
השאלה שלי היא מה יקרה מעכשיו? האם מותר לי להעלות כאן זכרונות עליה? גם רעים?
האם מותר לי לדבר עליה? ומה עם הצד שמשתמע? מעבר ללהיות גלוי, אני כותב דברים שרק המכירים אותי מבינים.
זה לא עניין של עמדה, זה עניין עקרוני של מה מותר ומה אסור.
ובקשר ללתבוע אותי- שתתבע.

בקריירה של מחלוקת משפטית היא יכולה להגיד הרבה דברים. אבל בין לדבר ובין ללכת לשלם את האגרה ועד המשפט עובר הרבה זמן.

נשאלה השאלה: מהפוסטים האחרונים שכתבתי- האם יש שם הוצאת דיבה? האם יש שם הפרה של פרטיותה?

עכשיו אני לגמרי לא יכול להוריד את הפוסט. אני כאילו כבול בו, שוב, מה יהיה בפעם הבאה?

למצב שבו אני נמצא קוראים טרור. היא לקחה בן ערובה ודורשת ממני כופר.
אני רוצה לשחרר