| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 10/2009
ארבע נקודות על המצב
א-
אתמול יצאתי מהבית לקחת את המשקפיים מתיקון וקיוויתי לפגוש בחורה.
לקחתי את המשקפיים,
שאלתי על צמיד (אני רוצה לקנות לעצמי צמיד),
הלכתי לצומת ספרים (ישבתי שם יותר משעה, דיפדפתי בספרי פסיכולוגיה (פרויד ווויניקוט- על החלומות ועל ילדים), היה מאתגר,
ישבתי ושוחחתי בטלפון דקות ארוכות בשיחה שהשאירה עלי רושם (רע אבל מעניין).
ירדתי למטה, ראיתי עוד צומת ספרים, התיישבתי גם שם ודפדפתי בעוד ספרים בעודי נהנה מהנוכחות של מוכרת עדינה ושקטה בחנות.
המשכתי ללכת, מצאתי את עצמי מקבל טיפול רפלקסולוגי מאשה שידעה עלי הרבה דברים מכף הרגל שלי.
מה שהיא אמרה לי הרגיע אותי, אני הולך בכיוון הנכון, אני צריך להתאזר בסבלנות, אני אוֹבֵר לוקח אחריות, אני צריך ללמוד להירגע/
נפגשתי עם מכר, הלכנו לשתות בירה ולדבר. היה טוב, ממש טוב. היה רטט בין גברים, לפחות אצלי. דיברנו על החיים הפוסט דיגיטליים, איך זה להיות אופליין, מדיה חדשה, דת, חברה, אנשים, יחסים, הומואים, המבורגר.
קינחנו בהמבורגר שהיה מעולה כתמיד. שבתי הביתה.
ב-
את הבחורה שלא פגשתי פגשתי בטלפון. נחמדה אבל מעשנת הרבה ואוהבת להתמסטל. דיברנו, אבל לא מתאים לי בחורה מתמסטלת, מה זה השטויות האלה?
עם זאת, שיחת הטלפון שהיתה לי בצומת ספרים הותירה בי רושם עמוק:
הנה בחורה שרוצה לעשות דברים אבל נמנעת מהם כי היא לא יודעת מה יקרה באותו היום או אותו שבוע. היא מובטלת ומרוב שיש לה זמן זה מבלבל אותה והיא לא רוצה להתחייב בפשטות. אין קל יותר מלתקוע משהו ביומן ולגרום לעולם להסתובב סביבו. אין. רק סיפורים והרבה פחדים להכשל.
אחרי שנמאס לי מהסיפורים שלה ומחוסר היכולת שלה החלטתי שאני לא רוצה להתאמן איתה כדי לחסוך לעצמי מפח נפש עתידי בחזקת שומר נפשו ירחק. הנה בחורה שאמרה לי שאחרי שנתתי לה ביקורת שתרמה לה אני מוכיח לה שהפחד שלה אכן לגיטימי (שאסור לסמוך על בני אדם ואסור להרים את הציפיות מעצמך אצל אחרים כדי לא לאכזב). איזה גיבוב של שטויות מבולבלות. חבל.
ג-
כבר שנים אני יודע שאני סופר אחראי.
אני יודע את זה בלב, אני יודע את זה כי אחרים אומרים לי את זה, אני יודע כי אתמול נגעו לי ברגל ואמרו לי שהאצבע שלי ברגל ארוכה ומעידה.
אמא שלי יודעת שדברים יקחו זמן אז היא מפרגנת. אבל היא מפרגנת כשיש אור . אבל כשחושך היא אומרת לי שאני צריך ללכת לעבוד.
לא, הדואליות הזו אצלה יותר קיצונית. היא אומרת שזה בסדר ושהיא שמחה, אבל כשהיא עצבנית היא חוזרת וטוחנת שאני חייב למצוא עבודה. היא רוצה שלפחות אני לא אשמש כתיק במגוון התיקים שיושבים עליה.
קצת לפה קצת לפה, ואני שואל איך אני יכול להירגע אם לא עוזבים אותי מהסיפור הזה אפילו לא לרגע. אני צריך להירגע. אמרו לי.
ד-
חברים יש לי מעט. אין לי הרבה למי להתקשר ומעטים מאד האנשים שמתקשרים אלי. זה המצב.
מישהי שעבדתי איתה מאכזבת.
אמרתי לה דברים פוגעים פעם. התנצלתי. היא לא קיבלה התנצלותי וסגרה.
שבוע אחרי זה היא התקשרה להתנצל. אמרנו שנדבר על פרויקט משותף. אז אמרנו. מאז היא לא ענתה לטלפון, חמש פעמים. גם לא למיילים או להודעות.
מאכזבת.
היא אולי תתקשר להתנצל. אולי, אם יהיו לה ביצים. כשזה מגיע אלי... אני לא בטוח שיהיו לה ביצים. היא תתבייש.
יש משהו שגם אני צריך ללמוד- אנשים הם חלשים, ולפעמים אני ממש לא אוהב אנשים חלשים,
כי כשאני חלש אני לא זבל וכשאני חלש אני לא מחפש אשמים וכשאני חלש וסומא אני מחפש מקור השראה, ואני לא מתייאש וכשאני חלש הגוף שלי בונה את עצמו, בונה את עמוד השדרה.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
