כל פעם אני מפתיע את עצמי מחדש, חוסר יכולת לקבל סיפורים, לקבל פנטזיות והצורך הבלתי מתפשר הזה להיות מחובר למציאות. אתמול כשפגשתי אותה ראיתי כמה המציאות של היום לא קשורה עוד למה שחשבתי עליה, כמה המציאות מנותקת רגשית מהפנזטיה של הרגשות שלי, מנותקת מהאינטראקציה ושכל מגע שיש בינינו, אף שהוא עדיין קיים ובלתי נדרש לדבר עליו, מבוסס על זכרון דברים ולא מציאות רגשית עכשוית. לחיות את ההווה מתוך זכרון הוא עונש, הוא משפך אנרגיה. לשפוך אנרגיה זה כנראה עוד צד של הפרעת קשב וריכוז, להתפזר.

דיברנו אתמול על הבחור שרץ הרבה. ריצה מרובה עושה אותו שמח, המוח שלו משחרר חומרים שמשפיעים על המצברוח. לפעמים הוא רץ מרתונים סתם בשביל הכיף שלו. לכיף, תרתי משמע. כשהוא לא רץ הוא אחר, הוא חושב, היא לא אוהבת אותו ככה. ופתאום הבנתי שאנשים שרצים הרבה הם גם אנשים שעל סמים, כאילו, אתם לא באמת מכירים אותם, הם עטופים, כמו עם קונדום על עצמם, זַיִינִים שמחים ומסוממים.

גם סאדו מאזו עושה את זה אגב, משחרר משהו במוח שגורם לאנשים מסוימים להתמכר לו. הכאבים וההשפלה משחררים חומר שגורם להם להרגיש רגשות שאחרת אינם זמינים, זה מה שממכר. 
היא צריכה שיכאיבו לה במין, הוא משחרר חומרים בריצה, שני אנשים עם צרכים, שני מכורים. never land.

יצאתי משם הבוקר אחרי קירבה לא קירבה ורגש לא רגש, רסיסים של היסטוריה, רוחות רפאים.