אהבה זה כואב ראיתי את הפרק הראשון ואת הפרק האחרון.
בכל שאר הזמן שמעתי רק דיבורים וכותרות בעיתון.
הפרק אתמול... הוא לא היה מדהים, אבל הוא היה ברמה של טוב. לא יותר ולא פחות.
האמיתיות של סלקטורים בכניסה האמיתיות של חוסר יכולת של בני אדם, ממעמד/מוצא/מקום מגורים,לבטא את מה שהם חושבים בחוץ בתוך/אל עצמם ובסיטואציות חברתיות, היא עובדה קיימת ואנחנו נתקלים בה בחיי היום יום עם כל אדם שני. אם לא ידעתם למה לחברה או לחברה שלכם קשה לדבר לפעמים, תשאלו את עצמכם מאיפה הוא בא (טריויאלי) ומעבר לזה, זה יגיד לכם משהו על היחסים שהיו לו/לה עם ההורים והסביבה הראשונית בחיי הילדות ואיזו רמה של השקעה (ואני לא מדבר על אהבה בהכרח) השקיעו בו הוריו.
עם זאת, גם רמתה של דנה, הצפונית, שגדלה באזור המרכז, להורים ממעמד מסוים, ושנהייתה כוכבת טלויזיה, אינה גבוהה. דנה, לפי רמת השפה שלה, מסמלת בחורה שיהיו שיקראו לה "שטחית מה". אולי יש לה תואר. אולי ההורים שלה עשו לה טובה כשהיא היתה קטנה ושלחו אותה לחוגים, אולי יש לה כמה מילים בלקסיקון והיא אפילו מבינה בסרטים ואפילו בעלת חשיבה עצמאית (דוגמת הפרק עם ההורים של החבר שלה "אתם ערבים בעצמכם"). אבל, היא פתייה תמימה, שלא יודעת לבטא הרבה מעבר לאני אוהבת, אני מרגישה טוב, אני מרגישה רע, והמילה הכל כך מקובלת במחוזות הצפון: "לזרום". מה שטוב בתסריט הזה הוא שהיא מצליחה להראות לנו את פני הדור, ועצוב לומר- אלו הם פני הכלב- ועם זה אנחנו צריכים להסתדר.
אולי בגלל זה היא מצליחה להתקשר עם הבחור שלה אסי , שמשחק מצויין לטעמי.
מעבר לזה, ניכרת גאוניות מה, לטעמי, בכתיבת הדמות של שי אביבי. במאי צפונבון כלומניק למעשה שכל מה שיש לו בראש זה לחקות את וודי אלן (רק סקסי יותר) ולהראות לעולם שהוא קרא את הספר של אושו ואת זן ואמנות אחזקת האופנוע ( נו יופי, גם אני קראתי את הזן הזה) ותוך כדי גם להצליח להעליב את אסי המוסכניק ולהוכיח לעולם שהוא לא הפנים שום דבר ממה שהוא קרא אצל אושו. הכתיבה של הקטע הזה היא גאונית כי שוב, היא מראה לנו את פני הכלב של דורינו אנו. אנחנו מפגרים, טפשים , חסרי עומק רגשי, עסוקים בלהיראות טוב ולהפגין את בורותינו כלפי שאר העולם. כאילו כזה.
סצינת הסיום התחבבה עלי הכי, אחי.
אני אוהבת אותך, אני אוהבת שאתה ערבי, אוהבת את ההורים שלך (אולי פעם) אוהבת שאתה מסריח, אוהבת שאתה מגורז, אוהבת את הסירחון מהפה שלך, אוהבת שאתה לא מבין חצי מהמילים שאני אומרת............
לו הבחורה שלי היתה כזו, אני לא מתבייש לומר, לא הייתי איתה, ולכן הכתיבה של דנה כל כך טובה- היא גרמה לי לראות מי אני ומי אני לא, ביחס לעצמי וביחס לאחרים. גרמה לי לראות שיש עוד אפשרויות לאהבה, היא גרמה לי לחשוב, היא גרמה לי להתכווץ  לרגע והיא הזכירה לי שבסופו של דבר-אהבה זה לקבל את מי שהם ואת מי שהם לא. ואהבה זה כואב, אבל אהבה זה מצויין.

מהמצודקות בעשייה הטלוויזיונית לאחרונה.