קראתי את רון מייברג בדכדוך. כלומר קראתי אותו כשאני מדוכדך (קליק).
אני שמח לומר שהביקורת שלו על טרילוגיית שר הטבעות היתה מאד לרוחי.
למה לרוחי? כי זה הראה לי שעוד יש כותבים שיודעים לכתוב מעבר לרמה היומיומית של בנאליות ושטחיות המילה.
בעיקר שטחיות המילה גורמת לי לנזק בלבלב. נמאס לי מדיבור פשוט ורגיל שכל מה שהוא יודע להגיד במילים אחרות זה יופי אחלה סבבה בכיף (או בחֵיף). אני לא מתבייש בכלל לומר שהייתי צריך לחפש מילה שלו בבבילון בזמן שקראתי. כמה פעמים זה קורה לכם?
בגלל זה נהניתי. הוא הרי כתב על שר הטבעות, סרט שיכולתי גם לוותר עליו. בגדול. אבל הכתיבה שלו היתה כה מוצלחת, אפילו לא ראיתי את כל הטרילוגיה, נהניתי לקרא את הביקורת שלו.

לצערי, הוא התחיל לדבר על סיימון וגרפונקל... פה הוא נהיה בנאלי. כלומר לא בנאלי, סתם משעמם. חוץ מאשר הירידה שלו על השטיח החום שיש על הראש של גרפונקל.