אני מוקצה מחמת מיאוס.
לפחות כך זה מרגיש.
היא מדברת איתי, אבל לא מדברת איתי בכלל. האם כך אני מתנהג? האם כך היא מרגישה? האם זה מה שאני עושה לה?

אני מוקצה מחמת מיאוס. זו חוויה מעניינת מאד. תחושת אומללות מציפה אותי.
היא כבר לא מתקשרת כמו פעם. הכל נפסק. הכל יפסיק לחלוטין כשהיא תמות. עכשיו זה עוד לא נפסק, אבל הברז סגור.
 ככה זה כשהברז סגור. דממה רעה. אלימות סימבולית.

אני מוקצה מחמת מיאוס. אני לא יכול שלא לחשוב על השלב השלישי בנוסחה. נוסחת הניצחון. אני בדיוק בגיל הזה, ויאללה כבר זה צריך לקרות כבר. אבל זה לא משהו שאני מחכה לו. השלב השלישי מדבר על היקרעות מהמוכר אל תוך אני עצמאי, כזה שחי לבד בעולם, שיודע שאם אין עצמו לו- אין לו. לא כלום.
רק תחושה ראשונית כזו הרגשתי.

גם מהשנייה אני מנותק. לא מרגיש קרוב לא לכאן ולא לשם. נע ונד אני בעולם הזה, בשיטוטים על פני נהרות של מחשבה. סתם.
כמוני יש עוד רבים, איני מכיר אף אחד מהם לצערי, בודד אני בתחושותיי, מצליח לרגש במילותיי אבל כתף... כתף וגב אחר אחרת אין לי. לבד.
מה יש בחיים האלה לא כלום הכל חסר משמעות חסר חשיבות. רק השלכות יש להתמודד איתן, קשות איומות וסתם תפלצות.
לבד אני, ובעצב תלדי בנים והבנים יעזבו אותך, בעצב.                     מוקצים מחמת מיאוס.