אני מרגיש קצת מזויף.

למטה.

אני מרגיש קצת חלול.
פנימה.

אני מרגיש החמצה.
עוד.
משהו בי שמייחל
משהו שאינו אמיתי.
סוג של שקר?
אני משקר?
את מי?

-

התבטל לי השיעור. אני מאוכזב.
השיחה עם עדי נטעה בי ספקות. היא הוכיחה לי דבר מה שאני יודע כבר. מרוב שאני רוצה להגיד דברים אני מגלה שאני בור ושאיני יודע כל כך הרבה דברים שאני כזה "סמוך", שאני כזה חרטטן עם רעיונות טובים. וזה מדכא אותי.

השיחה עם עדי, חוץ מזה שנטעה בי ספקות עצמיים היתה בהגדרה אירוטיקה חברתית. בעיקר בגלל שידידה שלו הצטרפה אלינו לשיחה, והאירוטיקה שהלכה שם היתה כלבבי. היא היתה של סוציולוגיה. אני כל כך אוהב לדבר סוציולוגיה. אירוטיקה גורמת לג'ון להתקשות. (כך אני קורא לו)
(עוד שנה כשאני אקרא את הפוסט הזה אני אצחק מהבדיחה הזו. אין לו שם. אבל תודו שהאמנתן) J
אני רוצה להיות חבר שלו. אני גם רוצה להיות חבר שלה. חבל שאי אפשר להצהיר על דבר ופשוט לתת להצהרה להתמלא בתוכן. חבל שזה לא עובד ככה, צריך לזרום ושיט. מה הבעיה בכלל?
מעבר לזה חשבתי על מישהי מהשיעור. רציתי לשלוח לה מייל והמשכתי לקרוא את הספר שלי.
הרמתי את העיניים ופתאום היא התקרבה אלי. הצטרפות מקרים מטורפת. הייתי מאושר. זה מהשטיקים הקטנים שגורמים לכם להתאהב בבנאדם, ככה כשהוא פתאום מופיע מולכם.
בכלל חשבתי על זה היום, אני רואה מישהי באוטובוס בערך כל יום. רק היום כשהסתכלתי עליה הבנתי שאני נמשך אליה, זה מעניין. לפעמים המוח צריך זמן בשביל לקלוט דברים שהתחילו הרבה קודם.
בכלל, גם עם הבחורה הזו (של השטיקים) היתה אירוטיקה, והוווו היתה אירוטיקה (חברתית יא קופצת למסקנות שכמותך), איתה כבר לא חיכיתי, החלפנו טלפונים. סקס סוציולוגי. גדול.

פינת עצה מהמומחה: אם יש לכם נושא אהוב שגורם לג'ון שלכם/ן לעמוד/להרטיב ואתם מכירים אנשים שגם הג'ון שלהם עומד/מרטיב מזה- תיצמדו אליהם. אז אתם תרגישו אירוטיקה.

**תוספת שלא מן המניין- הפוסט התחיל בתחושה רעה. קינאה משהו. התהלך למקום אחר.
הבלוג שלי הוא הטמאג'וצי שלי- כתיבה היא כמו שירה- היא צורך- היא סם- היא ממכרת- ומשחררת- בעיקר את השרירים (שבלב).