מצב של בלאגן אינו הקיבעון אלא קיבעון של התניה אחרת.

מי מאיתנו לא מכיר מצב בו אנו משאירים דברים לסוף, או יותר מזה, דוחים עד אין קץ?
אתמול הלכתי לטפס על קיר. בחיים אנחנו מתמודדים עם קירות. קבוצה של סדנת אימון באה כדי להתמודד עם קיר- במציאות. כמו שאנחנו מתמודדים עם הקיר, כך אנו בחיינו מתמודדים עם מצבים נוספים.
היכולת לעשות השלכה מקיר מציאותי אל קירות אחרים בהם אנו נתקלים היא יכולת מטורפת, היא אולי הצעד הראשון בחשיבה רפלקסיבית שמעבר להיותה מודעת לעצמה, היא גם מודעת למרחב בה היא מתקיימת. במעגלים הולכים וגדלים ככל שגדלה רמת האימון.
בפעם הראשונה, זן אמר לי לעצור באמצע הקיר ולהסתכל, זה היה מין קול כזה. הבנתי שאני עוצר ממלאכתי ומסתכל סביב דווקא עכשיו. הבטתי. קלטתי שאני לא נהנה. פחד גבהים מוזר גם תקף אותי אמרתי לו שלום ונשמתי נשימה אחת עמוקה. הבנתי שעכשיו אני יורד. בקיר כמו במציאות אני לא מנסה לכבוש פסגות בכוח. כך אני. ירדתי.
ישמעל הורידה אותי, למדתי שוב לסמוך על הריתמה. בוא עלה שוב. עכשיו על הקיר השני.
שוב, בקיר כמו במציאות, אני מסתכל על הדברים בתפיסה ראשונית של "מה נדרש כאן", התחלתי לטפס, כאן כבר הגעתי לסוף, גם פה הסתכלתי סַביבה לנוף. קלטתי.
מנקודת הסתכלות של מה נדרש כנקודת מבט ראשונית יש המון המון כח, זה מונע ממני להכנס לסרטים בנוגע לעשייה. יופי לי, שיחקתי אותה. א-מה? זה מוציא כל איזשהו חשק שקיים בצורה תת קרקעית שאחראי לחשק לשחק. החשק לשחק נעלם מפני שלשחק אינו דבר הנדרש בקיום אלא רק מצב תודעתי ששווה להשתמש בו, א-ק-א להיות, בהוויה של שחקן במשחק כדי להשיג את מטרותיך. הבנתי את יכולותו ומוגבלותו של מצבי התודעתי בנוגע למטרות.