| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 9/2010
ותכף שנה חדשה
שנה חדשה תכף. אני לומד משהו על היחסים שלי עם נשים.
אני לומד מה אני אוהב ומה אני לא אוהב. אני מוצא שיותר קל לי לדחות, מה שפעם היה לי יותר קשה.
לא יכול להגיד שהכל שלם ומושלם בתחושה שלי.
אני מחכה לשנה החדשה כשמה שממלא לי את החסך זה תקווה. תקווה שלא צריכה הוכחה, רק תקווה שאני אקבל את מה שאני חותר אליו.
הבלוג הזה, שבאמת כבר הכיל הכל, יודע שתוך שנה אני מקבל את הדברים שאני רוצה. בינתיים עברו 4 חודשים מאז התחלתי לשאוף בכיוון החלום הגדול שלי ונראה לי שאני בדרך הנכונה.
אבא שלי, גרמתי לו לבכות. סופסוף. ואז כשהוא בכה הוא גם חיבק אותי כמו שאף פעם לא חיבק. פעם ראשונה.
גם הסתכלתי על תווי פניו, ידעתי מה הוא מרגיש לפי איך העיניים שלו התכווצו ואלפי איך שרירי הבה שלו נעו.
אדם עם זקן, חצי פנים, בקושי יכולתי לראות משהו, אבל ראיתי. ואז באתי ונתתי לו חיבוק והנחתי את הראש שלו על החזה שלי והוא בכה.
זה היה חזק, זה היה נכון. זה פתח פתח ראשון. לרגש.
היא מבוגרת. יש לה xxxxx. בנוגע למשיכה, יש, אבל אני לא סגור על זה. דיברנו על זה שהוא לא פנויה ושזה מגדיר את איך שאני שם.
הבנו. התקשורת בינינו היא פנומנלית. אנחנו קוראים תווי פנים ואי אפשר להתחמק. אנחנו מדברים בלי לדבר.
מה שחסר שם זה קצת לסגור את המנעול שיהיה נכון, ולעשות עוד כמה דברים שאי אפשר עדיין.
ותכף שנה חדשה
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
