היום הלכתי ללוויה.
פרופיל:
כולם היו אשכנזים
כולם היו צפונים
כולם היו מאופקים, כמעט
כולם היו הישראלים היפים
האמא היתה המאופקת מכולם
האבא טייס, החבר טייס
הרב הרפורמי- תותח
דיברו שם על זה שהיא אהבה את החיים, על העיניים הסיניות שלה, על הצטיינותה בתור דיילת, על הצטיינותה בתור חברה דיילת, על הטיסות שלה לחו"ל, על כל הפעמים בהם היתה בחו"ל, על המטוסים...
רק חבר שלה, רק חבר שלה דיבר את הלב קצת. הוא ואבא שלה: "אנחנו טסים שנינו יחד במטוס כמו שעשינו מעט מדי פעמים, אבל הפעם אני במחלקת עסקים ואת בתוך בתא המטען- וזה לא בסדר, זה לא בסדר"....
"כשדיברנו על החתונה סיכמנו שאני אשיר לך את יהיה טוב של דיוויד ברוזה- אז בחתונה אני כבר לא אשיר, וגם בלוויה שלך אני לא יכול לשיר". אבל אז הגיע דני רובס והתחיל לשיר- והאבא זימר את השיר- וזה היה כל כך מרגש, וכל כך דיסוננס, וכל כך הראה שלוויה לא צריכה להיות עצובה כשהאנשים יפים. התחלתי למחוא שם כפיים כשהוא שר, התחלתי למחוא כפיים, רציתי למחוא יותר חזק, אבל השארתי את המחיאות לעצמי בשקט בשקט- אבל בלוויה, כשהבנאדם יפה- תהיו שמחים- תחייכו- תשלימו- וזה מעניין, כי השלמה של העבר היא בדיוק הדבר אשר גורם לנו לראות אותו אחרת- וכתוצאה מכך- את עצמינו- בדיוק כמו שכתבתי בפוסט הקודם-

בלוויה שלי- אני רוצה שירים ושמחה - והשלמה
וזה מעניין- הנה השיר שמגדיר אותנו הכי טוב: זמניים בעולם הזה ושבריריים.