יש אנשים שהם פשוט זיוף. וזה מי שהם. עד כאן בנושא הזה.
מעניין אם התודעה שם קיימת או שמא היא במקהלה שמתריעה.
זה פשוט לא שווה שאני אכתוב עליו.
-
הרבה זמן לא כתבתי על הבלונדינית שלי. הבלונדינית שלי ואני רבים זה זמן מה. אני יודע שלחלקכם, כל תיאורי הפוצי מוצי שלי, למרות שהיו מעטים גרמו עיוותים בגרון עקב חוויות כמעט-חנק-כמעט-מוות מרוב סוכר שהרעפתי שם. וול- זבשכם.
אז החלטתי לספר לכם שאנחנו רבים. הארכיטקטית שלי טוענת שאני יותר מדי פסיכולוג איתה ופחות מדי החבר התומך שלה ושזה מתחיל לעצבן אותה. בעיניי אני הכי תומך, אני עושה כל שביכולתי.
פעם למדתי בלנדמרק משהו על לעשות "ככל יכולתי".
הרבה פעמים כשאנחנו עושים "ככל יכולתינו", זה מסתיר ומחפה על זה שאולי אנחנו מאד מתאמצים אבל למעשה אנחנו פשוט לא עושים מה שנדרש. לפעמים מה שנדרש במציאות ומה שאנחנו עושים באותו נושא אינם אותו הדבר. לפעמים צריך פשוט להסתכל מה נדרש ופשוט לעשות אותו. הרבה פעמים, מה שנדרש הוא דבר שכשמסתכלים עליו ונותנים לו שם, הוא נהייה הרבה יותר זמין.
-
תסתכלו על החוויה האישית שלכם כשאתם אומרים על נושא מסויים ובזמן מסויים משפטים כמו "אבל באמת התאמצתי" או "אני עושה ככל יכולתי". עכשיו אני רוצה לזרוק אתכם לסיטואציה אחרת: קרה לכם שרציתם לבקש טלפון מבחור או בחורה ועמדתם ולא עשיתם את זה כי התלבטתם? אתם מכירים את התחושה הזו בבטן של "אני רוצה אבל אני מתבייש"? סוג של- "אני יכול אבל..."- סוג של תחושה חמוצה כזאתי שנעלמת כשעושים מה שבאמת רוצים (שזה לבקש את הטלפון)-
אותה תחושה אנחנו מרגישים כשאנחנו אומרים "אבל אני באמת משתדל" או "עשיתי ככל יכולתי"- התחושה החמוצה הזו מנקרת בנו כי משהו בפנים, איזשהו דיסוננס צפצפה מודיע לנו ש: היי, אתם יודעים שכל מה שהייתם צריכים זה לבקש את הטלפון- או אם להשאר בנושא שלנו - לעשות את מה שנדרש וזהו.
-
קוראים לזה חוסר אותנטיות- והדיסוננס שלנו מדבר איתנו עליו - וכל מה שנדרש שם, זה להקשיב לו.
-
הבלונדינית שלי רוצה חבר. והנה אני "באמת משתדל". מה עלי לעשות לפי דעתכם?