אני יושב בבית קפה.

חלומי להקים חברה כמעט ונגוז.

אבל החלום קשה כמו אגוז.

לא קל לשבור אותו. וגם האש בתוכי עוד לא כבתה, אני פשוט לוט בערפל כרגע.

אני יודע שאני צריך למצוא עבודה כי יש לי כמה מחויבויות בחיים.

לפעמים אומרים עלי שאני לא מחובר למציאות. אני טוען את ההפך. שאני מאד מחובר ויש לי את הדרך שלי. מה גם שראיתי כבר אחרים שהולכים בדרך בה אני הולך, ולכל הפחות למדתי מהם. מה שכן, לא פשוט למצא עבודה במקצוע שלי. ישראל היא מקום קשה בתחום הזה. שימו אותי בארצות הברית ואני מאמין שאסתדר. מה לי ולארצות הברית? אני איש העולם הגדול, אוהב אנשים, האנגלית שלי מעולה ויש לי חיבה לאמריקאים שלא מובנת להרבה ישראלים.

זה לא שאני בא לצאת מהארץ מחר, אבל זו מחשבה שעוברת עלי.

בכל אופן, עבורי למצוא עבודה זה עניין של קשרים יותר מאשר של שליחת קורות חיים בתפוצת נאט"ו. זה לא סתם שלח לחמך על פני המים, זה יותר כמו שימוש בצייני לייזר, אתה מאוד מדויק, אבל אתה הירייה פוגעת במקום מאד קטן.

תשעה חודשים וחצי מתחילת המיזם שלי, אני צריך לשבת ולכתוב את הסיפור אחרת, כדי ללכת לגייס כסף. הסיפור שלי של המיזם לא מספיק טוב. אמרו לי את זה מספר אנשים. אני מבין את זה ומקבל את זה. אם למדתי משהו, זה שאסור לקדש את הפרטים, אסור לקדש את הנרטיב. צריך ללכת עם מה שעובד ולא עם מה שנראה לך נכון. זה אחד מחוקי הטבע שסיגלתי לעצמי אי שם כשהייתי בן 21, למדתי את זה מהטובים ביותר. זו התורה שבעל פה.

העניין הוא שאין לי עם מי לעשות סיעור מוחות על זה. הלוואי שהיה לי. ללא אדם נוסף זה מרגיש לי כמו לידה בלי מיילדת, אני אצטרך לדחוף את זה החוצה בכוחות עצמי. הכל טמון לי במוח, הכל.

הנדסת המחשבה והכל, אבל אין לי מושג איך מיילדים את הדבר הזה החוצה ממני, זה כל מה שאני צריך.