חמישה לעשר בלילה. שעון ארצות הברית המזרחית.

עכשיו בארץ בטח אוטוטו חמש או שש, או אולי זה שבע...

שדה התעופה ריק.

אני מתעדכן בבלוגים שעשיתי עליהם מנוי.

רוצה להגיב, לא רוצה להגיב.

יש לי כמה נשים בראש.

זה מסודר בצורה כרונולוגית ורק בראש שלי יש אובר-לפ. ככה זה בחיים.

אחת שמזמן מזמן לא פגשתי.

אחת שלא כל כך מזמן פגשתי.

אחת שפגשתי פעם אחת.

אחת שאפגוש עוד כמה שבועות.

אני לא יודע מה העתיד מזמן לי.

אני יודע שיש אולי אחת, אני רוצה להכיר אותה יותר אבל היא לא רוצה לשמוע ממני. חבל. הייתי שמח ויש בינינו כימיה חזקה מאד.

הביקור שלי פה היה פשוט פ-נ-ו-מ-נ-ל-י.

הכרתי אנשים שלא הכרתי, עשרות אנשים, בכל מיני תפקידים, עם כל מיני קשרים.

הכרתי אנשים, שלהגיע אליהם, אתה צריך להיות מחובר ל... לאלהים יודע מי.

ועשיתי את זה.

בארץ מחכה לי עבודה, תרתי משמע.

המשכורת תממן אותי, ואוכל להקדיש את עצמי למיזם שלי, השבח לאל.

פגשתי אדם נהדר.

הוא אירח אותי בביתו.

האירוח שלו היה שווה את הנסיעה הזו בזהב.

הוא הכיר לי אנשים כל כך מעניינים ושיכולים להשפיע ולעזור, שזה לא יאומן.

בארץ מחכה לי היפה בנשים. (לא באמת מחכה לי)

היא לא חברה שלי, אבל היא היפה בנשים. באמת.

אני הולך לעבוד איתה. אינשאללה.

אבל חשוב מזה שהיא היפה בנשים, אני צריך לעשות איתה בונדינג, ביזנס בונדינג.

וואטאבר ד'ת מינס.

בנסיעה הזו למדתי מה זה לשחרר ולא ללחוץ.

למדתי מה זה לשלוט ומה זה לשחרר שליטה.

עשיתי את זה על עצמי ועשיתי את זה אפילו על האדם שלימד אותי את זה.

אתם יודעים, לעשות לט גו. הרי כתבתי על זה כל כך הרבה פעמים בעבר.

כמה מילים אחרונות-

1- תגיבו.

2- שאלה: זה שאני כותב באופן לא ברור, אפשר לומר "מוצפן", אלא כנקודות שמובנות לי, כמה זה מאתגר/מפריע לכם?

ת'נקס