זה כאילו אני במירוץ.
הפוסטים שאני כותב כאילו יודעים מה הולך להיאמר שקורס תיאוריות בנות זמנינו ביום למחרת.
איזה מזל שאני לא כותב מאמרים- עוד היו מאשימים אותי בהעתקה.

מסתבר יש אחד, סוציולוג, הוא כתב על כך שצריך להכנע לכוחות החזקים של הסביבה (החברה) כי רק ע"י כך אפשר לחוות את החוויות במלוא עוצמתן. עוצמת החוויה שבהתמסרות אני קורא לזה.

יש אנשים שצריכים לנגב חומוס ביחד.
יש אנשים שתופסים מעצמם.
יש דברים שאני עוד אוהב. (((תזכור מה קרה)))
לכל היותר אני מרגיש לכלוכית בקצה העין כשאני מסתכל עליהם, או אם להעתיק את מח"א לשעבר- אני מרגיש רעידה קלה בכנף. והמבין יבין.

הפוסט הקודם אקטואלי מעין כמוהו