| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 1/2005
שישי בלילה- מסע אל היום
אחת הצורות שהכי חשובה לי ע"מ לדעת שהקשר ביני לביני קיים זו היכולת שלי לבטא את עצמי במילים.
היום הזה עבר עלי בצורה לחלוטין מעוררת.
התחלתי את היום ביפו בילדים שלי. הפסקתי ללמד אותם חומר לימודי והתחלתי ללמד אותם להתמודד עם שאלות בגרותיות.
הבעיה הכי קשה שלי היא עם נערה ממש חמודה שהחיברות שלה בנוגע ללימודים היא כמעט בלתי נתפסת. כלומר היא נתפסת אבל פגומה לחלוטין.
בתיכון שלה לא משאילים את ספרי הלימוד ולאף תלמיד אין ספרי לימוד משלו. התלמידים תלויים לחלוטין במורים המלמדים ושמכתיבים, גם את השאלות, וגם את התשובות. בפעם הקודמת ביקשתי ממנה להתחיל לכתוב תשובה על שאלה בנוגע לעליה הראשונה והשניה, משהו בסגנון המאפיינים וכו'. אפילו לימדתי אותה משהו על סיעור מוחות ועשיתי אותו בשבילה בשש נקודות.
אפילו לימדתי, או אני חושב שלימדתי איך כותבים מבוא לתשובה ואז נתתי לה בשיעורים לכתוב סיפור על הנקודה הראשונה.
היום היא חזרה עם שלוש ארבע שורות של תשובה שהן בעצם 3-4 פעמים של לשנות את השורה שאני כתבתי. אותו הדבר במילים אחרות. בתפיסה שלה, מספיק שמשנים את המילים של הסיעור.
שאלתי אותה איפה גוף הסיפור, היא ענתה שהיא לא זוכרת מהו ושאין לה ספר אז היא לא יכולה (מותר להם לבקש ספר בזמן בי"ס ולעשות ש"ב, אבל זה לא עלה במוחה) ושהיא לא יכולה לזכור הכל. הראיתי לה שאפילו המורה שלה כתבה לה את התשובה בדף אחר במחברת. שאלתי אותה האם היא אי פעם קראה את המחברת שלה- היא שאלה: מה, אז עכשיו אני צריכה לקרוא את כל המחברת? עניתי שלא, אבל לא יזיק לחזור על החומר האחרון לפחות.
אמרתי לה: את יודעת שכזאת שאלה תהיה לך בבגרות נכון? מה? תהיה לי שאלה כזו לבגרות? למה המורה שלי לא אמרה לי? לי אמרו שאתה תלמד אותי עוד ותעזור לי בלימודים, לא אמרו לי שאתה מלמד אותי לבגרות, למה לא אמרו לי?
עצרתי הכל. בתפיסה שלה היא בכלל לא הבינה שמה שמלמדים אותה הוא לבגרות אלא שמלמדים רק באופן כללי כלשהו כדי ללמד. היא לא הבינה עדיין שבתיכון אין זמן, לא כל שכן בתיכון שלה.
בכל צורה שניסיתי להסביר לה היא עקפה אותי מלמטה לכיוון אחורנית.
לא היא הבינה שהיא לומדת איתי לבגרות.
לא נתקלה מימיה בסיעור מוחות וחשבה שצריך לשנות את השלוש מילים שנתתי לה בכל סעיף לרמות מפלצתיות ולא חשבה לרגע שצריך ליצוק תוכן לתוך תשובה.
היא דיברה עלי כאשם ועל המורה שלה כאשמה ועל המערכת כאשמה שמעולם לא נתנה לה להתמודד לבד,
ומה יכולתי לעשות, הייתי מתוסכל, וזה יצא עליה, ומהתגובות שלה אלי הבנתי שהיא חווה הרבה תיסכול מאנשים כלפיה,
זה היה קשה.
מפה לשם הגעתי לבית הקפה אצל ג'ורג'. הם חיכו לי שם. אחד הדברים שלמדתי הוא שצריך לקבל תמונה שלמה על המציאות הסובייקטיבית של הגוף. אז הם דיברו ואני שתקתי והם דיברו ואני המשכתי לשתוק. הקשבתי והקשבתי. אין קיצורי דרך פה ויש הרבה מה ללמוד. בעיקר על התחושות, בעיקר על הקשיים, בעיקר שאין קסמים, ואין מקום לראיה רדודה שלעתים אני נוטה לה ונתקל בשצף פיה של אמי. אז שתקתי והתחלתי לכתוב לי בנקודות על מה אני רוצה לדבר.
שמקשיבים לך זו חוויה מיוחדת. המשפט בנוי תחבירית כמו של ילד בן 5, אבל כשמקשיבים לך זו חוויה מיוחדת, גם אם אתה בן 5.
הקשיבו לי ואז התחלנו להתדיין. הקשבנו וחוללנו ידע מכוון. כינון וכיוון הם דברים מרגשים- בעיקר כשאתה מחליט שאתה הוא זה שהולך לגרום לדברים לקרות והאנשים מסביבך מקשיבים לך ושותפים ומכניסים אותך בצל קורתם, פתוחים וסומכים.
סיכמנו את הישיבה לקראת הישיבה הבאה והלכתי לאכול פלאפל, להעברי את הזמן עד הישיבה שאחריה בביתו. ביתו היה פרודוקטיבי. בעיקר כי עשינו עבודת קופירייט וזה היה מגניב. משם הלכתי לביתה אך נשארתי בדיוק רבע שעה עשרים דקות. הבלאגן, הלכלוך והגראס בתשלובת עם העייפות שתוקפת אותי מידיי יום ששי נתנה אותותיה אז הלכתי לאסוף את אמא מהשוק.
וכשאמא שלי נכנסת איתי לאוטו היא מתחילה לנהל את הנהיגה שלי. זו חוויה שבטח כולכם, הילדים של אמאבא מכירים. נכנסתי איתה לוויכוח על זה אבל בסוף הוא נגמר, אחרי שפשוט אמרתי לה שהיא מסיחה את דעתי מהכביש. זה הרגיע אותה עד הבית. לפעמים צריך לדעת להגיד את המילה הנכונה.
הלכתי לישון. אבל רק אחרי שריאיינו אותי טלפונית. אז הלכתי לישון.
וקמתי- וידעתי שאני עייף מנטלית למרות שיש לי מליון דברים לעשות ושהחודש הקרוב הולך לקחת ממני הרבה משאבים ולהיות מוכן לזה כי זה מה שזה אומר להיות בחיים, וזו התקופה הזו, עם המבחנים ועם העבודה ועם הדברים החדשים שמיסמרתי לחיים שלי- כי זה מה שבחרתי ואני אחראי למה שיש לי, וגם להשלכות. אז אני מקבל את זה בשקט, ומחכה ללילה להיטען קצת לקראת מחר, פאקין עבודה אחרונה עם השותפה שלי להגשה ביום שלישי, קקה של חומר, אבל קקה הכרחי.
אולי תואר שני, אולי תואר שלישי, אולי עוד כמה דברים, כמה מהם לבטח.
עד לאחרונה חשבתי שאני לא, פשוט כי הדברים לא נראו אצלי כמו שהם נראים אצל אחרים, אבל-
השבוע הבנתי כמה אני אמביציוזי.
מבחינתי לפחות, זה שינוי בתפיסה.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
