היא מלמדת אותי לא להיות זמין.

כמה שעות מאוחר יותר היא מספרת לי שהיא מורדת בהורים שלה,

לא נותנת להם להתקרב אליה כמו שהם רוצים, וכל זה בשביל שהיא תוכל לשמור על המרחב שלה כמו שהיא רוצה.

היא גרה בתל אביב, הם גרים באשדוד... לכו תבינו... מרחב זה אשליה.

אני אומר לה שהיא בעצם כל הזמן אומרת לי... "תהיה כמוני" היא פתאום מבליחה, "לא, את אומרת לי שאת לא רוצה שאני אזכיר לך את ההורים שלך".

כמה דקות אחרי זה היא מתקרבת אלי מתחת לבית שלה, אחרי טיול שעשינו היום על האופנוע.

"אתה מיוחד ומעניין".

היא לא יודעת את זה, אבל אני נמס מהעיניים שלה. גם החיוך שלה די משגע אותי. גם העיניים. גם הגוף. הכל.

חוץ מאשר זה שהיא מלאה בהגנות. אבל היא מוציאה ממני את הבחור המקסים ביותר שאני יכול להיות,

למרות שהיא אמרה כמה דברים מאד קשים.

"רנטגן" היא קראה לי היום. זו היתה הפעם השניה שמישהו קרא לי ככה.

אני רוצה לחשוב שאני כזה, אלהים עדי שאני מאמן את היכולות האלה בי.

"ניתוח רנטגן לא אומר שזו המציאות אלא זה תיאור של המציאות" היא אמרה.

"אי אפשר לגרום את מה שאינו" אמרתי לה בתמורה, ואז תפסתי את ראשי בידי ואמרתי "לא, איזה טמטום מה שאמרתי, בטח שאפשר לגרום את מה שאינו", וחזרתי בי.

פתאום היא עזרה אומץ ושאלה: "יש לי ריח רע מהפה?"

מה פתאום, אמרתי לה. איזה קשקוש.

לכו תבינו...

אשה שנראית כמוה, עם הכסף שהיא עושה, עם העצמאות שהיא יצרה לעצמה,

וכל מה שמדאיג אותה בחיים זה אם יש לה ריח רע מהפה.

אתם מאמינים לי שהיא בקושי מסכימה להתנשק בגלל זה?

רנטגן לא מייצר יחסים, הוא רק עוזר להבין, או שהוא מרחיק למרות ההבנה.

רק יחסים מייצרים יחסים, רק גמישות, רק הקשבה.

אפרופו אהבה, תודעה כואבת מאוהבת ומהממת כהרגלה.