לא קיבלתי את אופציה1.
אופציה1 היתה חלום שלו התגשם הייתימכתיר את עצמי מלך.
אבל משום מה, אני לא מופתע. יש דברים שחוזרים על עצמם בנוגע למה אני מתקבל ולמה אני לא מתקבל.
זה לא הוסבר עדיין אבל זה לא מציק לי.
בשבוע החולף, ואולי עוד קודם גמלה בליבי ההחלטה, אולי הבחירה, כן- הבחירה, ללכת לעשות תואר שני ופתאום התפנה לי מקום בשנה הבאה להתחיל.
בארסנל שלי יש עוד שתי אופציות- 2 ו- 3. הן קשות יותר מהראשונה, אבל זה בסדר לא אכפת לי. מה שכן- אני לא יודע איפה להתחיל את אופציה3. היא באוויר ואין לי שום גישה חוץ מאשר ללכת לחפש "ברגל". אז אולי אעשה זאת.

תואר שני נראה טוב מתמיד, באמת, מה גם שכל דישת הלימודים שלי התשנתה בגלל זה. תראו מה זה. אני כבר שנים מדבר על עתיד שמנהל לי את ההווה. וזה ככה. כבר התחלתי ללמוד למבחנים וזה לא כאילו אין לי עוד זמן, אבל זה כך.
את אמא שלי זה מרגש דווקא. האמת- גם אותי. ת"א? ירושלים? ב"ש? היתכן?

ועכשיו קצת על יכולת. הסתכלתי על היכולת שלי. זה לא שאני משתחצן. זה לא שאני מצהיר שאני מסוגל ושאני יכול ושאני גדול. זה לא. אני טוען שכמו כל דבר אחר, גם התופעה הזו, שנקרא לה "מסוגלות" או "להיות מסוגל" מתחילה בראש. דיברתי על זה בפוסט הקודם על אלימות סימבולית גם.
מסוגל ולא מסוגל הן שיחות בראש. בתור שכאלה- הן לא קדושות, וראוי, ורצוי, לשחוט את השיחה השנייה.
ברגע ששחטנו את השיחה השניה, כל מה שנותר בעולם שלנו בראש הוא לשאול מה בא לנו לעשות.
ואז כל מה שנותר הוא ללכת ולהגשים. מה רוצים- עושים. אין לא מסוגל. יש מסוגל, יש מה רוצים. העניינים נהיים פשוטים.
התוצאה שלכם תיראה כך: either way i win
אלה חיים שכיף לחיות