זה התחיל בידיעה שיש לי דעות קדומות. התכוננתי לצאת. התקלחתי, התגלחתי, רציתי להיות צעיר. הגיעה השעה, שני טלפונים (מגניב, זוכרים אותי), הרגשתי לפני דייט. אני עם עצמי. התהליך המחשבתי הצליח- אני יודע שאני יוצא לשדה. נכנסתי לאוטו, רדיו בפול ווליום, מגיעים, מחנים, מוציאים כסף מהבנק, מרחוק אני כבר רואה אותם. מוציא את הרשמקול מתחיל לדבר לעצמי, הערות הערות, הרשמקול נגמר- אין יותר מקום, זה בסך הכל פלאפון מסכן. אני מסתכל על הלבוש של האנשים, אני מסתכל להם בעיניים, אני רואה את האינטראקציות, אני מביט במגעים, אני מקשיב, אני בוחן.
מחכה בתור לכרטיס, לידי עומדת אישיות. היא לבושה בצורה מאד מיוחדת, התלבושות שם מושקעות- גם כשהן סתם זרוקות. אני אצלם אותה אחר כך. הוצאתי את המצלמה. הכרטיס עלה לי 40 שקל, הכנסתי אותו לכיס והתחלתי לחפש מה לצלם. אין כמו תמונות לעורר מחשבות.
אני נכנס ובוחן את השדה, אני מעביר קצת רשמים בראש ויורד לשורה הראשונה עם המצלמה. אני פוגש שם את אחד השחקנים. הוא לבוש כאשה עם שדיים והכל, מגניב לגמרי, מסתכל עלי ושואל מה אני מצלם ומי אני. אני שואל לשמו ואנחנו מכירים. כבר שנים שאני מכיר את הדמות הזו שלו, שהוא משחק, גם הוא מן הסתם פגש בי אבל מעולם לא דיברנו. אני מתיישב בשורה הראשונה ומתחיל לכתוב רשמים רשמים, על האירוטיקה, על הלבוש על הסקס, על הבתולים, על המוסיקה, על העיצוב, על ההפקה, על שיתוף הפעולה וחושב לעצמי שככה זה בפעם הראשונה כשנכנסים לשדה. אין מה להיות ביקורתיים, אין מה לשאול- יש להריח, להביט, להקשיב, לדבר עם אחרים ופשוט ל נ ש ו ם.
אני אמנם אחד, אבל בשונה מכל השאר- אני מחזיק עט ופנקס. אני גם מבוגר שם ביחס לרוב, והמצלמה שלי מפעילה את האנשים סביבי לשאול מי אני ומה אני. האנשים שם מודעים לכך שהם נעקבים. החושים שלהם עובדים במרץ, אני מנחש בגלל האוירה המינית המוחצנת שמנשבת על פני האולם. everyone's a hunter.
אני נע בין המושב למדרגה שמתחת לבמה- כל האזור מתחיל להתמלא בעיקר בנוער. הגדרת אחורי הקלעים וקידמת הבמה אינם רלוונטיים, אין  חוקים ואין גבולות, אולי מטושטשים אבל עבירים כמו גבינה שוויצית. כולם מתנשקים עם כולם, מתחבקים, נוגעים, מתחככים, ככה זה. מי שעוד לא- זמנו יגיע. זה עניין של התמסרות. לבטח.
 
פתאום משהו קורה לי. אנשים באו לדבר איתי, אני באתי לדבר עם אנשים, פתאום העיניים שלי החליפו פאזה. הרגשתי את זה תוך כדי. זו היתה חוויה פנומנלית, פתאום לא ראיתי מופע של אנשים, נשאבתי פנימה. זה כמו פתאום החטאת התלבש עלי, להראות לי את הדברים בדרך שלו. קלטתי פתאום את היופי שבמופע, התחלתי להרגיש למה אנשים באים, נשאבתי לתוך השדה פתאום. אם קודם השהיתי את הביקורתיות ורק תיארתי, השדה נזרק עלי והכניס אותי אליו. פתאום התחלתי להבין.

הלכתי לקצה האולם. ראיתי דברים אחרת.
ראוי להרחיב עליהם את הדיבור, אך אני כה חסר מילים עדיין, זה עוד דורש הבהרה מצידי. אולי ככל שאכתוב יותר כך יתברר לי יותר. ידעתי שנקלטתי, אין לי מילה אחרת. זו תחושה שאנשים מבחוץ לא יכולים להבין.
יצאתי החוצה עם המצלמה. אחד לבוש כחרדי ואחד לבוש כמתנחל - ביקשתי לצלם אותם ואז התיישבתי לידם לשיחה קצרה, ראיון ראשוני. סיפרתי להם מי אני, אחד הכיר אותי והבהרתי להם שאני לא עיתונאי, עט ופנקס, כמו בסרטים.
בכניסה הגיחו איש ואשה מבוגרים, הוא עם ווקי טוקי, היא עם צהבון זרחני של משמר אזרחי. החרדי סיפר לי שהם באו לפקח "שאין פה בעילת קטינים בשירותים". הוא לבש חולצה מצחיקה. מקדימה "בטחון" מאחור- "למען ילדינו". זה היה מצחיק. הם צחקו עליהם, אני צחקתי עליהם. השיחה נגמרה. הלכתי לעמוד לידם. המבוגר דיבר עם אחד המשתתפים וסיפר לו מה דעתו על מה שקורה כאן. מסתבר שהיו כתבות בעיתון שדיברו על הערת השטן, על בעילת קטינים ושאר מריחין בישין מהסוג של צהוב שלא עשה תחקיר מספיק מעמיק ונתן אותה בכתבת שוס מזעזע. נו יופי. המבוגר תיאר את עצמו כ"אזרח, אבל עם טיפה סמכות". יופי. הוא נותר בחוץ, מחוץ לאולם. לו רק היה פושט מדיו ונכנס להציץ ומשחרר קצת את הביקורתיות, אולי היה רואה עוד כמה דברים- שאי אפשר לראות מבחוץ.
נכנסתי חזרה.לפני תחילת המופע יש מופע מקדים "פרישואו" היה מאד מצחיק, צחקתי בקול רם כרגיל אנשים הסתכלו עלי.
הפרישואו נגמר, עמדתי בצד הבמה. ה"מנהל" של הקאסט, מן הסתם המבוגר ביותר שאותו אני מכיר מאירועים קודמים עלה להעביר מספר הודעות, ביניהן שהוא הצליח להשיג מישהו מהקאסט המקורי של רוקי. מגניב. הוא העלה אותו לבמה. דפקתי כמה צילומים על זה. לקהל היתה הערצה בעיניים.
אחד הדברים שאני עומד להתמקד עליהם הוא הערצה ופולחן. זה מאד מעניין הפולחן. צריך לזכור לבדוק.
הוא עמד על הבמה, כולם הסתכלו עליו. הוא היה בתוך זה והם כמו סגדו למקור. סגדו זו מילה ביקורתית. אשתמש מעתה במילה אחרת.
הכרתי את אחת השחקניות של הפרישואו. החמאתי לה על התפקיד. סיפרתי לה מה אני עושה והיא שאלה כיצד היא יכולה לתרום לי מידע והציע שנצא לדבר בחוץ. עוד כמה דקות. היא נעלמה מדלת היציאה. לא רדפתי אחריה. במקום כזה לזמן אין חשיבות. אנשים יתקלו בך אם לא תיתקל בבהם קודם. המשכתי לצפות. אחרי 15 דקות בערך הלכתי לחפש אותה. היא היתה מחוץ לאולם, בדיוק במקום בו יצאה. עישנה סיגריה ושתתה מבקבוק "ארטיק" תות. איתה היתה ילדה שהתבררה בת 14. היא לא שתתה, רק הריחה. המחשבה שלי באה ואמרה- כמה קל לסחוף ילדים אל תוך תרבות של מגניב וקול וסקסי ושחרור. והילדים בכלל לא יודעים שזה עובר עליהם. הם שם, מתרשמים, ו... אבל משום מה, הדרך שבה היא דיברה העלתה לי את הרושם שאולי יש דברים בגו. הצחוק שלה היה מזויף. היו לה המון מחשבות בראש וצורת השיתוף שלה נראתה לי מאולצת. פעם לא יכולתי להבחין בזה, אבל הפעם אני גם גדול יותר, גם לא מעורב רגשית, וגם מסתכל מבחוץ. אמנם כבר בתוך השדה (ברמה ראשונית) אבל עדיין זר. בתחושה שלי, יש סיכוי כלשהו, שהילדה הזו דווקא לא תמשיך להסתובב שם עוד הרבה. זה או זה או שהיא תקלוט מתישהו שזה לא בשבילה. אבל אלה רק השערות.

שיחה מאוחרת יותר הבהירה לי שהנוער איבד את תמימותו כבר מזמן. אולי אפילו עוד קודם וזה רק אני שהתחלתי את חיי בגיל 17.

 

מוטיבים ראשוניים-
כניסה לשדה, תיאור עשיר, יחסים ראשוניים, ראיונות שטח, צילומים, מחשבות כיוון ראשונות, הבחנת פנים וחוץ השדה.