אחרי השחרור שלי מהצבא מצאתי את עצמי מחפש עבודות מזדמנות.

נרשמתי לכח אדם ובין השאר מצאתי את עצמי ממלצר באירועים עד שיום אחד הגעתי לכפר המכביה לאירוע של הענקת פרס ספורטאי השנה מטעם ידיעות או מעריב.

התפקיד שלי שם היה להגיש למי ומי אוכל מקונטיינר ( ולא רק לפנות צלחות כמו שאר הפשפשים האחרים)- למה זה? כי הייתי גבוה, נראיתי טוב, עמדתי זקוף, והייתי די סקסי ומבין עניין.

מדליק.

בסוף הערב ניגש אלי מנהל הכח אדם שם ואמר לי לבוא איתו למשרד. הוא שאל אותי אם אני רוצה לעבוד שם בתור ברמן בחתונות ושאר אירועים. אמרתי לו שאני אשמח אבל שאין לי שום הכשרה או ידע במשקאות. הוא הסתכל עלי ואמר לי לא לדאוג, אני אלמד, יש שם עוד ברמנים והם ידאגו לי. שמח וטוב לב הלכתי הביתה מאושר מההזדמנות שנפלה לחיקי ועל זה שאני בנאדם מדליק .

התחלתי להגיע, הברמננים המקומיים התחילו ללמד אותי את העבודה ללא שום עניין אגואי וללא שום תסבוכת רגשית.

מן הראוי שאחלוק איתכם את מצאי האנשים שעובדים בכפר המכבייה- אוכלוסיית העובדים מתחלקת לשתיים- מלצריות רוסיות מגיל 15-16, ופועלי מטבח ומלצרים ערבים ישראלים. עובדי המטבח, השפים והאנשים שאחראים על התחזוקה גם מתחלקים באותה חלוקה. עולים מרוסיה וערבים ישראלים.

אני הרגשתי שם כחריג בנוף, אלהים אדירים, לב רמת גן ואני חריג בנוף. הייתי הבן הישראלי הצבר היחיד שהיה עובד שם בחתונות ובבריתות. מפעם לפעם היתה איזו מלצרית ישראלית אבל לא יותר מידי. אה כן, גם היתה ברמנית ישראלית, אבל בואו לא נפריע לסיפור עם העובדות.

התחלי לעבוד שם ומהר מאד הבנתי את העבודה שלי, הבוס שלי אהב אותי כי הייתי מלא במרץ, עשיתי למוזמנים הרבה כיף באיך שהייתי שם, הייתי מאד אקטיבי, הייתי שמח, מחייך, נהניתי, היה לי אתגר. הייתי צריך ללמוד קוקטלים, ללמוד איך להיות עם האנשים, הרי אנשים בחתונות זה לא כמו אנשים בפאבים רגילים. האנשים בפאבים הם אנשים מאד מסוימים. בחתונות באים כל עם ישראל, מילדים ועד זקנים, עמכה ושמנת מכל הקצוות ומכל המינים, רואים את כולם: רוסים, מרוקאים, דתיים, צפונים, קיבוצניקים, ועוד ועוד.

בירמנתי כבר במשהו כמו 50 עד 100 חתונות, זה המון, כבר ראיתי כל כך הרבה דברים... אין לי חשק לספר לכם כמה כסף קיבלתי, זה היה פרוטות ובלי טיפים. מה שמעניין אותי לספר לכם הוא על החוויה האנתרופולוגית שלי שם.

אתם יודעים, אומרים שכשנוסעים לחו"ל, בדרך כלל מסתכלים על האחרים וקולטים את עצמנו, זה זמן למידה עצמית. אני עשיתי את זה בחתונות. למרות שנראה שאת הישראלי הממוצע אפשר לתפוס ולהגדיר, בתור אחד שראה הרבה סוגי ישראלים- אני אומר שזה לא כל כך בטוח.

אני חושב שהדבר שהכי אהבתי במקצוע הזה הוא שיכולתי להשקיע הרבה זמן במחשבות. אני אחד שחושב המון, אני משקיע בלחשוב, אני מפתח מחשבות, אני מתאמץ כדי להכיר אותן ואיך הן באות ומתי, איך הן מפעילות אותי ואיך אני יכול לשלוט בהן ולהדריך אותן. אני קורא לזה הנדסת המחשבה.... אבל לזה עוד אגיע בעתיד.
בהיותי ברמן, הדבר שהכי אהבתי זה שזה היה זמן איכות של ממש כדי לחשוב. נכון, אהבתי את המוסיקה, הייתי רוקד ומשתולל על הבר, נהניתי להגיש משקאות, נהניתי להסתכל על הבחורות, אפילו התחילה איתי מישהי פה ושם, אבל בגדול, זה היה זמן איכות שבו יצאו לי המחשבות המזוקקות ביותר שלי.... אני זוכר שהייתי לוקח מפיות וכותב עליהן דברים כדי לא לשכוח- לא דברים לעשות, אלא מחשבות בהירות- שתיים שלוש מילים, כמו אייקידו, תנועות קטנות וחדות שעושות את הכל בקטן אך במושלם. אגב, עוד משהו, אני מינימליסט. אוהב דברים בקטן, מעט וטוב...

היה לי מאד נחמד לעבוד שם חוץ מהכסף הקטן, הייתי עובד 10 שעות ביום ועושה פחות מ- 200 שקל... זה היה מטורף, אבל נוח.

אני מת ללכת לקורס ברמנים, אני יודע שזה לא חובה, אבל אני אחד שאוהב מסגרות מלמדות, אני לא חושב שאלך ללמוד לבד מספר או מהרשת... אני מת לחזור להיות ברמן. מת. מעולם לא עבדתי במקצוע כל כך כיפי ובאותו זמן כל כך מאתגר שכלית. אני מקווה שאתם מבינים את כוונתי ... אני חי בשביל לחשוב, אני חי בשביל להתפתח... זה היעוד שלי.... לגדול.

מה עוד אהבתי: יש בי מן האנתרופולוג שחוקר תרבויות- אין כמו ההרגשה של לעמוד מול אנשים ולראות אותם מבקשים משקה. אין כמו ההרגשה של לראות אנשים מתקרבים אליך ואתה רואה אותם מתלבטים מול העיניים שלך איך לבקש ומה. 1000 תרבויות, 1000 הרגשות, 1000 כבאים לא יצליחו לכבות אותי

המשך יבוא