וגם, אני כותב את האמירה. את העבודה שלי במגדר. התחלתי במלאכת התיאוריה. יש מה לעשות שם. וקר בחוץ, ויורד גשם, ומתבהר, ויורד גשם, ויום אחד את תסלחי לי דארלינג, יום אחד את תאמיני שאני רואה ברק מעל הקתדרה מתחת למייפל....
ונהיה חשוך, ואני כותב, ונהיה חם, התנור, ו-בדוק.
והיום המבחן. היה בנז. נראה לי שאני משתפר. נראה. והלילה- אנתרופולוגיה שוב.
והתמונות שלי. השמיים נפתחים.
כן, והסקייפי- סטארט אפ. אני מוביל חברתי.

 

**המשך:
העבודה שלי היא בעייתית מה. אני מרכיב אותה פרקים פרקים כשלכאורה אין שום קשר בין האחד לשני. הקשר היחידי בה הוא אני ותו לא. רק לבסוף אני מתכנן לכתוב פרק שיאחד, יאגד ויגבש את כלל הפרקים לאמירה אחת כוללת.
הצורה הזו, בגלל האקלקטיביות שהיא נוקטת היא קשה ואני עומד כבר כמה פעמים מול השאלה "מה עכשיו". אין לי אלא לצעוד בדרך החתחתים הזו ולצעוק חתחתוווווול מייייאו