שנים שלא כתבתי פה.

אני יודע שיש פה חומרים חשובים מה12 שנה האחרונות.

יצאתי עם מישהי לא מזמן שגרמה לי להבין כמה אני עדיין אותו אחד שכאן (על אף שהשתניתי רבות) ושהכתיבה כאן, היא כאספקלריה עבורי.

פתאום בדרך חזרה ממנה, הבנתי שנכון לא כתבתי כאן שנים, אבל כמהתי לכתיבה שמתבוננת על עצמה. 

מה הסיכוי אני שואל, מה הסיכוי.

סגרתי את הבלוג הזה לפני כמה שנים אחרי שסיפרתי למישהי שאני כותב את הבלוג הזה. יחד עם מספר פרטים שעלו בשיחות שלנו ועם זה שהיא עשתה גוגל על דברים ספציפיים, היא הגיעה לבלוג, סיפרה שקראה אותו (יש כאן מעל 2000 פוסטים) ואמרה לי ״שלמרות הכל״ היא עדיין רוצה להכיר אותי. מזמן לא הרגשתי כל כך ערום וכל כך נבגד וזו היתה הפעם האחרונה שהיא ראתה אותי בבית שלה.

זו היתה פעם יחידה, אולי בעצם אחת משתי פעמים שמישהו אשכרה השתמש בבלוג הזה כדי לפגוע בי. יחד עם זאת, ידעתי, כי כבר כתבתי את זה פה בעבר, שאם הופכים בלוג לפרטי, קודם כל פוגעים בעצמנו, בצידוק העצמי שאנו שומרים על פרטיותנו. ידעתי שאני לא יכול יותר להרשות דברים כאלה כי אני בנאדם ציבורי כל כך. ידעתי את זה אז ואני יודע את זה היום.

ובאמצע היום המטורף שלי, אני פותח את העורך וכותב כאן פוסט. כן, לכתוב בלוג אישי בשם בדוי זה הכי לעשות מקלחת באמצע היום. סו הלפ מי גאד.

אני יודע שמי שקורא פה הם בודדים. שימו תגובה, תגידו שלום, שנדע מה הולך