זו היתה ירושלים, הסתובבתי בסימטאות

הסימטאות הפכו להיות אירופה

זו היתה ירושלים אבל זו היתה אירופה של השואה

הסימטאות הראו כניסות של כנסיות, זה היה ברור

אבל השנה היתה השנה

ואנשים הסתובבו שם, רבבות של צליינים, אבל הצליינים היו יהודים

ורבבות מהם

ורובם היו זקנים, ניצולי שואה

וזקנים מאד

בבגדי אסירים מהשואה

רובם עם שלשלאות ותיקים על הגב

והם חווים מחדש את זכרון השואה

הולכים הסמטאות וחווים מחדש את זכרון השואה

הם הולכים ואנחנו רואים תמונות ממחנות הריכוז וההשמדה

ואלה סימטאות

ואנחנו הולכים בסימטאות ההשמדה ואני רואה אותם הולכיםמכל עבר לכל עבר

וזה קורה היום

והם בחיים

ויש שלדים ויש אפר

אבל הזקנים עוד בחיים

וזה מסע של אנשים חיים

זקנים אבל חיים

ומספרים את השואה

כלומר מסע החיים

ואני מטייל שם ושומע עדויות והולך בין כל מיני סימטאות ובורות שיש בהם אפר של בני אדם

אבל אני בירושלים ואני חווה את זכרון השואה

והאנשים ממש זקנים, בני הרבה יותר ממאה, זה מאד ברור שהם זקנים מאד

הם עייפים אבל גאים, ולחלקם יש שלשלאות על הבגדים ותיקי גב

ובבור אחד אני מחליק פנימה על מעין מגלשה שנועדה לשפוך אפר גופות לתוך חדר בלתי נגמר, ואיתי מחליקים ויורדים פנימה הקבוצה שלי, ואיתנו יש מדריכה. ואני רואה את החול ממשיך ונשפך ואני שואל את המדריכה איך מטפסים מעלה במעלה המגלשה, והיא אומרת, פשוט מטפסים.

ואני קם ביקיצה טבעית מהחלום בשש ועשרים בבוקר על מנת לכתוב את החלום הזה.

ובחלום אחר, זה שבא לפני חלום השואה אני ילד קטן שרץ רץ רץ, אבל קודם אני מבוגר, בערך בגילי, ואני לא זוכר הרבה אבל יש אשה, אולי בגילי, שמספקת לי דברים אבל לא רוצה לומר לי את שמה, אז אני מחליט לעזוב אותה וללכת, אולי לברוח, ואני מחליט שאני בכל זאת רוצה לדעת את זמה, אז אני בורח ומחליט ללכת לחפש אותה במקום אחר, בבית שלה, רק שבמקום לבית שלה, אני מגיע לדירה קטנה וצנועה, דווקא של קסטיאל, שאני עדיין מבין שהוא עשיר, אבל הוא גר בדירה בלי שם על הדלת, יש שם מיטת יחיד וברור שהיא שלו, אבל זו דירה בה הוא בסך הכל ישן ומתחבא מהעולם. מיטת יחיד, יש שם כרית ושמיכה. ואני יוצא מהדלת ויורד למטה ומתחיל לרוץ ולרוץ ולרוץ, ואני בעצם ילד שרץ רחוק, סטייל פורסט גאמפ, ומחפש לטפס על עצים וממשיך לרוץ, כדי למצוא את האשה הזו. והריצה הזו הופכת לחלום השואה, אני מגיע לסימטאות ירושלים.