בשיחה עם מישהי סופר סופר מעניינת (למרות שבעיניה הייתי יותר מעניין ממנה) עשינו שיחה על ניצול זמן, על מיצוי זמן, על חוסר זמן, על סדר עדיפויות ועל זה שבימינו, מעבר לזה שאין זמן או רצון לקרא דברים ארוכים, אנחנו צריכים להתאמן בלסנן רעשים, שיחות, סמסים, וואטסאפים וכל מיני זבל רק כדי שנוכל גם להיות פרודוקטיביים יותר וגם כדי לתת למחשבות שלנו מספיק זמן להיבנות ולהיות ארוכות מספיק (בשלות, מבושלות, עמוקות) לפני שהן נהרסות על ידי הסחת דעת כזו או אחרת.

זה הביא אותנו לשיחה על לקום יותר מוקדם בבוקר, שעה שעתיים קודם. 

אבל איזה, אין מצב שאני קמה בשש שבע, אני רק הולכת לישון בשלוש.

אז לכי לישון בעשר. לא, לכי לישון בחצות. 

איזה, הלוואי.

משמעת.

משמעת.

או שאת המילה שלך, או שאת לא המילה שלך.

כשזה הקונטקסט, הכל נהיה שחור ולבן.

או שאת המילה שלך, או שאת לא המילה שלך.

בחיי שאני אוהב אותה,

הוציאה ממני דברים טובים. 

אבל חוץ מזה, יש לה מבט חודר, כריזמה, ראש ממש טוב

והיא הו כה כה כה יפה.

למות.