כבר כמה ימים שאין קשר ביני לבין אמא שלי . הציונים שלי באוניברסיטה עדיין אינם מספקים את יועצי התואר ומאית של קשקוש בלבוש גורם לי לצמרמורות לא נעימות במשעולי גבי הארוך. מבחינת עבודת הטרק דברים קורים לי; רוצים לראיין אותי לסרט בניו יורק, התמונות שלי ופניי חשופים בפני מליוני גולשים  כמו גם כתובת המייל שלי- המעשה שעשיתי יש לו הד עולמי. פגישה מקרית אתמול עם אחת קטנה וחמודה  הציעה לי כיוון חדש שגירה לי באונה השמאלית, הפקות וכדומה. יש לי שני רעיונות לצילום עליהם אתמקד מעתה ואילך: משפחה על גלגלים והדיסוננס בין שני בניינים. שני רעיונות שקיבלתי עת הלכתי בשדרות רוטשילד.

היום אני ללא סלולר. חברתי ענת שלחה לי מייל ובתמורה לזה ולכך שהם עיצבנו אותי לגמרי אתמול, החלטתי שאני לא מדבר היום בסלי שלי, שיזדיינו כולם- אני את שלי אמרתי. את החברה שלי לשעבר פגשתי היום בקפיטריה. היא היתה שם עם בחורה נוספת. כצפוי היא ראתה אותי אך בחרה להתעלם. לשם שינוי דווקא הייתי מדבר איתה, אחרי זמן רב , אך המחשבה נגוזה. בדיוק דיברתי על זה היום באוטובוס- אחרי שאנחנו נפרדים מאדם אינינו רוצים עוד לעשות דברים שיזכירו לנו אותו, או אולי להפך- אנחנו ממשיכים לעשות את אותם הדברים שמזכירים אותו מחוסר יכולת להפרד. (רק לשם הגילוי הנאות) במקרה שלי אני נמנעתי מלעשות דברים או מלחשוב מחשבות ובכלל הייתי בכיוון של אמצעי מניעה. עד אותו שבוע דיקונסטרקשן של סוף נובמבר האחרון. היום באוטובוס דיברתי על הדיקונסטרקשן שקרה לי בטיול. במחלות אהבה אנחנו גורמים למחלה להתמיד ע"י הימנעות מטיפול ברגשותינו. ההפך הוא הנכון- רק ע"י נגיעה בהם, בכאב שהם יוצרים לנו- ע"י נגיעה וליטוף- נגיעה והבנה ניתן לרפא כאבים. הימנעות מיד כרותה אינה מחזירה את היד לשלמותה והימנעות היא לעתים בגדר ילדותיות אינפנטילית (במובן הפסיכולוגי של המונח). מקודם בקפיטריה הרגשתי דקירה. לפתח חטאת רובץ- לעולם נצטרך להזכיר לעצמינו מה קרה ומה עשינו ומהי עמדתינו בנדון כי לעולם מחשבתינו אינה מאומנת בלהיות בעלי עצמה כי אם פוחדים מעוצמתינו אנו. אין אנו מאומנים בלהיות שלמים- זה סיפור חיינו- זה אימון שימשך לעד