נשארתי היום בבית לעבוד מכאן ולא מהמשרד.

היא אמרה שיש לי סחרחורת, אמרה שזה יעזור לה. מיד אמרתי כן.

עכשיו היא הודתה לי שנשארתי, אמרה שפחדה להתקשר אתמול כי לא הרגישה טוב.

ניגבה את הדמעות שלה.

עצוב.

אבל אני פה, ואני תומך.

וזה מה שחשוב בעצם.

לעשות עבורה את הדבר הנכון.

אני אוהב אותה.

וואו, ואז לכתוב את זה כאן, כמו שאני עושה מגיל 23.

13 שנה. עוד חודשיים.