פוסט מעט ארוך- פרק ב' בעבודה

החצאית

זמן רב הרהרתי ביני לבין עצמי שחצאית נכונה יכולה להיות יפה עלי. רציתי לנסות, הייתי סקרן והסקרנות רק גדלה וגדלה ככל שחשבתי על כך וככל שדיברתי על זה עם אנשים.

הכל התחיל בפעם הראשונה שבה נסעתי לסיני. הגעתי לחוף עם חבר, י', זרקנו את חפצינו בחוּשה והתחלנו להסתובב על החוף ולהכיר את המאכלסים אותו, הן העובדים המקומיים (מיצרים, תימנים וסודנים) והן את הישראלים ששהו שם. יש להבין שהבילוי בחופיי סיני מורכב מלהיות לבד על החוף או בתוך המים, או שאפשר להעביר את הזמן עם שאר תיירי החוף בשיחה, אוכל, שירה, משחקים או אף  תוך שימוש בסמים. תוך זמן קצר מצא החבר שלי י' קבוצה להיות בה ואני המשכתי לתור במרץ אחרי כזאת. לעומתו, לא מצאתי חֵברה משלי ובתור שכך הרגשתי בודד על החוף ורוחי הועכרה. ככל שחיפשתי אינטראקציה, כך הרגשתי שהיא מתרחקת ממני. פרשתי לי לחושה שלנו בתחושת בדידות ובמצב רוח ירוד עד הערב. בערב חזר י' לחושה וישבנו לדבר. סיפרתי לו את אשר עבר עלי והוא מצידו אמר שלעתים הוא מרגיש שיש בי שני בני אדם; אחד הוא ילד שמחפש אהבה, והאחר, בעל שקט נפשי ובטחון בעצמו. מיד הבנתי מי הייתי ביום הזה- הייתי כמו ילד שחיפש ילדים אחרים לשחק עימם בְּחול ובצדפים. הבנתי שחיפוש חברה בכח, כדי להשביע צרכים שמקורם בעברי הוא חיפוש עקר שלא יכול לביא לסיפוק ולשמחה אמיתיים בהווה. נרגעתי והלכתי לישון. למחרת קמתי ליום חדש, ראיתי שאיני חש עוד צורך בחברה ושאני יכול לספק את הצרכים החברתיים שלי בעצמי (בנוסח מִיד). שעות ארוכות ביליתי לבדי, רצתי על החוף ועשיתי כושר. אחרי זה נכנסתי למים, השתזפתי שעות רבות ולמעשה, הייתי רק עם עצמי. או אז הגיעו מספר נשים בדואיות שהחזיקו שקים של בגדים ותכשיטים על גבן במטרה למכור לנופשים. סוקרנתי. חשתי צורך לפנק את עצמי.  חשתי שתכשיטים יכולים להחמיא לי, כמו גם חצאית. התכשיטים לא החמיאו לי, אבל דווקא הרעיון של חצאית גרם לי להרגיש נחשק, מסקרן, נועז וחופשי. אז קניתי את החצאית. היא התאימה לי מאד.

כשלבשתי אותה לראשונה התחושה היתה מוזרה. שמתי לב שמסתכלים עלי, אפילו אני "הסתכלתי" עלי  בצורה מוזרה, תחושת זרות. לי זה לא שינה, ידעתי שכך "אמורים" להרגיש כשמתנסים במשהו בפעם הראשונה-מוזר, נבוך. "החצאית נועדה כדי לשרת את הרצונות שלי ואחת היא מה יגידו העיניים הבוחנות של יושבי החוף"- כך הרגעתי את עצמי. המטרה שלי, מרגע שלבשתי את החצאית, היתה להרגיש איתה בנוח. למעשה, על מנת לקבל את השינוי, הבניתי מחדש את משמעותה מפריט לבוש נשי לפריט שהוא שלי, פרטי, שאני לובש אותו, שבא לשרת את צרכיי ואת מאוויי- אני גבר, הנמשך לנשים, שהולך עם חצאית, נקודה. קבעתי את הצורך שלי לעובדה בשטח, הן לחברה שסבבה אותי והן לי-  אני גבר עם חצאית. ברגע זה קפצתי למים והגיע הזמן "לשחות". מאותו רגע לא יכולתי להתחמק מזה יותר. יש עלי חצאית .

ברגע זה, בתחושותיי בנוגע לחצאית ובנוגע לעצמי התחוללה תפנית. הרגשתי נוח עם החצאית. המבטים- חלקם התרגלו, חלקם החמיאו וחלקם נותרו לא מקבלים (מעובדי החוף בעיקר, שחשו נבוכים כשהיו בסביבתי). לי זה לא שינה, ההפך, כל סוגי המבטים, לתפיסתי, הובילו אותי בכיוון אחד- כיוון המאשר לי שהדבר שאני עושה לעצמי הוא נכון, הוא מבטא אותי. כפי שטען מרכוזה, על אדם למצוא את הדרכים לשחרורו העצמי בעצמו. יותר מכך, ככל שגברו הביקורות והמחמאות- כך גבר הצורך שלי ללבוש את החצאית. אם יש דבר שלמדתי לעצמי במשך שנותיי הוא שאם דבר הוא קשה להשגה ודורש ממני להתגבר על מעצורים בתוכי, אזי הוא כנראה שווה את זה. הייתי שלם עם הקנייה שעשיתי.

הבניית המשמעות החדשה של החצאית כפריט לבוש גברי לגיטימי היא סממן לתהליך שעבר עלי- הבנייה מחדש של מושגים גבריים ונשיים שבאופן מקובל אינם מתחברים כלל, לכאלו שאני יכול ורוצה שיהיו חלק ממני.

כשהגעתי הביתה סיפרתי לאימי שקניתי חצאית והצגתי אותה בפניה. רציתי לשתף את אימי באפשרות החדשה הזו של הלבוש שנפתחה בפניי- עולם שלם של פרטי לבוש חדשים, פשוטו כמשמעו. אימי הסכימה שהחצאית מתאימה לי אך הציעה לי שכדאי שאמנע מללבוש אותה כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת. בעיני, לא היתה משמעות לדבריה, החצאית לא נועדה כדי למשוך תשומת לב, למרות שנהניתי מזו שקיבלתי- החצאית נועדה כדי לבטא פינות באישיותי, שהיותי גבר, במובן הקלאסי, מונע מהן להיחשף או אף לבוא עימן במגע, הן עם העולם בחוץ, אך ראשית כל עם עולמי הפנימי.

קניית החצאית השניה היה בשבילי כאקט של "יציאה מהארון". הוצאתי מהארון את הצורך שלי, את הרצון שלי ללכת עם חצאית- לא כי אני רוצה להיות דומה לאשה, לא כי אני נמשך לגברים (אני לא), אלא כי אני חושב שגברים יכולים ללכת עם חצאית ושזה יכול להחמיא להם. לא פחות מנשים- גם גברים רוצים להיראות במיטבם אך ההסכמה החברתית אוסרת עלינו הגברים להחצין את זה. בעוד שמאשה מצופה גנדרנות וטיפוח, מגבר מצופָּה "מידה של טבעיות" ואם בהשקעה עסקינן אזי בגבולות הברורים.

ממצב של "לדבר על זה" עברתי למצב של להביא את זה לחיי היומיומיים. הבנתי שיש הבדל בין "להתפרע" בסיני- מקום בו הפיקוח החברתי הוא ברמה כמעט מבוטלת בהיותו מקום של "פריקת עול", השעיית ביקורת, ניתוק ופנאי- לבין ללבוש חצאית בעיר, ליד החברים שלי וליד אנשים זרים- ההפך המוחלט- משטרת רשמים חברתית, נשית וגברית.

עבר זמן מהרגע בו החלטתי להיות אמיץ בנושא הזה עד היום בו הלכתי לחנות למצוא לי חצאית שתתאים לי. אבל היום הזה הגיע. זה הפך להיות עניין של נאמנות לעצמי, קנאות אידאולוגית לעצמי או כניעה לתכתיבי החברה. בעומדי איתן בדעתי שחצאית תגרום לי שימחה ובהכרה בכך שפחדיי בנוגע לביקורת-חברתית הם לרוב מוגזמים, הלכתי וקניתי לי חצאית שנייה. אודה שלא לבשתי את החצאית פעמים רבות מאז קניתי אותה אבל המקומות שאליהם לבשתי אותה היו "עטורי" שיטור חברתי: קאנטרי קלאב, טיילת חוף-ים הומה, פאב, פיק-אפ בר, מפגש רומנטי ולבסוף, מפגש עם חברים מהעבודה. לשמחתי הרבה, רוב התגובות שקיבלתי החמיאו לי על אומץ ליבי.

-

את שורשיו של חלק ב' של העבודה ניתן למצוא בפוסט סיני שלי מאוקטובר 03'. אתמול בלילה- אתמול בערב, הו איזה ערב זה היה. הכי כיף לעשות חזרות, הכי כיף אדם חדש, הכי כיף אדמה חדשה. ואז לשתף, ולהקשיב, וללמוד, וליצור, ולהתקרב, ולהציע, ונדיבות, רק כי אני יכול. ודיסק חדש ישן של סטינג שפתאום התחלתי לשיר משום מקום, אחד מ- 96 ואז לשים אותו במערכת ולשיר לה, ולשיר לה, וללכת לישון, ולקום ולקום ולשיר, וללכת לאוטובוס ולצאת אל עוד יום, יום לימודים ויום אודישן, את השיר אני אתן בפעם אחרת- הוא שווה את זה.