חלק שלישי ולפני אחרון של האמירה שלי במגדר. הפוסט הזה דחוס במידע סוציולוגי ויכול וידרוש קריאה שניה. עם זאת, הוא מאד קריא , מאד פנימי , מאד רגיש ובעיקר- מאד חושפני, אולי מהחשופים שהבאתי פה בכמעט שנתיים שאני כותב יומן אלקטרוני. לעתים התלבטתי כמה חושפני אני צריך להיות או שלא, בכל זאת מדובר על עבודה לאוניברסיטה של שתי נקודות. אחת מאמירות הבסיס בפמיניזם אומרת בצדק שהאישי הוא הפוליטי- כלומר- מה שעובר עלי עובר לבטח על נשים רבות אחרות, אם לא על כולן. אני חושב שדווקא הפרסום של הקטע הזה כאן הוא מוצדק יותר מהצורך לפרטיות כי הוא יכול לתת שירות, שלא לומר- תמיכה, להרבה גברים וגם- לתת לנשים סוג של מראה על התנהגותן בתחום הרומנטי מיני.

הפוסט לא באמת ארוך.

time is my everything

תיאוריה: גופמן ומיד

בין שאר נושאי מאמרו המפורסם, מדבר ארווינג גופמן ב"הצגת העצמי בחיי היום יום"  גם על ניהול רשמים (גופמן, 1959). גרגורי סטון אמר שבגדיו של אדם מעידים על מצב רוחו. גופמן לעומתו, שם את הדגש על הרושם שהם יוצרים. בגדים או הבעת עליזות לא ילמדו אותנו כיצד יפרש אותם אדם אחר טוען גופמן, ולכן אנו עמלים כדי לתמרן ולתקן רשמים שיצרנו- זהו ניהול רשמים. עוד טוען גופמן, שבעת דו שיח, שבו התפיסה שיש ליחיד על עצמו ממלאת תפקיד חשוב, עלולה השיחה להיקטע  בדרך "מביכה ומבלבלת; אפשר גם שהמצב יחדל להיות מוגדר" ושהמשתתפים יחושו תחושת אי נוחות וזוהי תוצאה של שיבוש נקודת המבט של פעולת הגומלין החברתית.

מִיד טוען שישנם חלקים בתוך ה"עצמי" שבאים במגע רק בינם לבין עצמם. אנחנו מחלקים את "עצמינו" למספר "עצמים" כשאנחנו בקשרים עם אנשים שונים ובמצבים שונים. בקטע הבא אדגים כיצד מצב זה הגיע לידי ביטוי דווקא במצב אינטימי ביותר.

התסריט של תמי

את תמי הכרתי בקבוצת דיבייט. אל המפגש הגעתי מוקדם בכדי לא לאחר ובכדי לראות מיהן הנפשות הפועלות. התיישבתי בכסא לידה במסדרון שליד הכתה וחיכיתי שהכתה תתפנה מהשיעור שקדם לנו. בינתיים הצטרפו עוד ועוד חברי קבוצה. מהר מאד התחלתי בשיחה עם תמי, שהתבררה כבחורה כלבבי; מעניינת, מצחיקה, מושכת והשיחה איתה נמשכה וזרמה גם בזמן המפגש ושבסופו ביקשתי ממנה את הטלפון שלה. יום למחרת נפגשנו והלכנו לבית קפה. הפגישה היתה מוצלחת, בסופה התנשקנו והיה ברור שניפגש שוב.

יומיים לאחר מכן היא הזמינה אותי לביתה.

באותו ערב ידענו בוודאות שאנחנו נמשכים אחד לשנייה והרגשנו חופשיים להביע את זה.

תחילה דיברנו בזמן שישבנו על הספה בסלון. אחרי כן המשכנו את השיחה תוך כדי שכיבה. מאוחר יותר הגענו לחדרה. גם שם, דיברנו ודיברנו, היה לנו מעניין וכיף יחד ומלשבת במיטה עברנו לשכיבה. השיחה שלנו, שארכה שעות זכורה לי כמרתקת. את המצב האינטימי אליו הגענו בשיחה פירשתי כאישור- רציתי לקחת את הדברים לאט, ההכרות עם תמי היתה לי מעניינת יותר מאשר האפשרות ליחסים מיניים בשלב המוקדם הזה, לא הרגשתי צורך למהר ופירשתי זאת לעצמי כסימן חיובי. רציתי להכיר אותה ולהתקרב אליה לאט. "יש זמן" אמרתי לעצמי; התנשקנו, התחבקנו והמשכנו בשיחה שלנו. שאלתי אותה אם היא רוצה שאשאר לישון אצלה. היא אמרה שזה מוזר לה שגבר יבוא לישון אצלה כל כך מוקדם- כוונתה היתה לסקס- אמרתי לה שאני לא רוצה לקיים איתה יחסי מין כי אנו בשלב מוקדם. היא מצידה אמרה שגם היא לא מעוניינת כרגע ושזה "בכלל לא על הפרק" מבחינתה. היה זה מצב של תיאום ציפיות שלאחריו הרגישה נוח מספיק כדי להזמין אותי להישאר. המשכנו לדבר בכיף ובסך הכל דיברנו 4-5 שעות.

בשלב כלשהו היא שאלה אותי פתאום "תגיד, אתה בכלל נמשך אלי?". השאלה שלה היכתה אותי בתדהמה עד שלא הצלחתי לחשוב כלל על תשובה. עוד מספר רגעים של שקט עברו ביני לבין עצמי עד שסוף סוף הבנתי- נעלבתי מהשאלה.

נעלבתי מפני שלהבנתי, אם היא שואלת את השאלה הזו, סימן שהיא לא קולטת את מידת המשיכה שלי אליה המתבטאת דווקא בכך שמעניין אותי יותר לדבר איתה ולהכיר אותה מאשר לקיים איתה יחסי מין בשלב הזה ושהמסרים שאנו מחליפים בינינו בענייני משיכה ומין אינם אחידים. לא רק זאת, אפילו דיברנו על יחסי מין. אז מאיפה הגיעה השאלה הזו?

לפי גופמן, הפרט נוטה להתייחס לאחר עפ"י הרושם אותו הוא מעורר. אותו הרושם הוא כעין הבטחה עתידית לכוונותיו ומעשיו של השני. כל סטייה מהרושם עשויה להתפרש כהולכת שולל. במקרה שלי, ניתן להניח כי תמי תפסה את רצוני להישאר כמביעה את משיכתי אליה ואף כ"הבטחה" ליחסי מין למרות שהבהרנו את הכוונות קודם. ברגע שזה לא קרה היא שאלה אם אני נמשך אליה, שאולי בעצם זוהי הסיבה האמיתית שיחסינו לא הרחיקו למקומות מיניים יותר. במילים אחרות, תמי שאלה אותי אם אני בעצם משקר לה וזו הסיבה בגללה נעלבתי. מעבר לזה, מן הצד שלה, כנראה שיחסי מין דווקא כן היו על הפרק ואז אני הוא זה שהרגיש שהוּלך שולל.

שיתפתי אותה ברגשותיי, שחזרתי את יחסינו מן הרגע הראשון והראיתי לה  (וגם לעצמי) שהשאלה שלה כאילו מתעלמת מכל מה שהספקנו לבסס- עניין הדדי, אך ראשית כל- משיכה. או אז הגיע תורה: "אני פשוט לא רגילה לזה שבנים לא רוצים לשכב איתי מיד, אתה כל כך שונה מכל מה שאני מכירה. אני רגילה לזה שאם הגעתי למיטה, הבחור ירצה לשכב איתי, ואיתך זה שונה, אנחנו מדברים ומדברים; ובגלל שאתה כמו שאתה התחלתי לפקפק בעצמי". הקשבתי לדבריה והרצתי את כל השיחה הזו בראשי בשנית. רציתי לבדוק האם אני אותנטי בדבריי. האם קידְמת בימתי תואמת את אחורֵיי קְלעַי או במילים אחרות האם פי וליבי שווים, והאם אני באמת נמשך אליה כמו שאני טוען, או שמא אני משקר לעצמי ולה ואיני רוצה לשכב איתה כי איני נמשך אליה למעשה. לכל הפחות הייתי חייב את זה לעצמי. ידעתי שקרה כבר בעבר שאנשים שיקרו לעצמם באמונה שלמה. התשובה שלי לעצמי היתה כן, אני נמשך אליה. אבל לא, אני לא רוצה לשכב איתה, עדיין.  כל הרעיון עדיין הציק לי- "מה לא בסדר בזה שאני נמשך למישהי ולא רוצה לשכב איתה? למה יש בעיה עם זה?" שאלתי את עצמי בלבי. לפתע התבהרו לי הדברים:

עצם הפקפוק, קיום השאלה עצמה, מורה על הימצאו של כח הפועל עלי שהוא אינו אני.

אמנם נהלתי עם עצמי דיון נוסח מִיד, בו אני הוא השואל ואני הוא העונה אך לפתע יכולתי להבחין שתוכן השיחה בעצם אינו שלי, לא אני בחרתי בו ומוצַאו חיצוני לי. מרכוזה, כזכור, מדבר על כוחות הפועלים על אדם מבחוץ ובסופו של דבר גורמים לדיכויו. השיחה שהתנהלה לי בראש היתה שיחה חברתית. זה כבר עיצבן אותי- תפסתי את השיחות שרצו לי בראש "על חם"- השיחות האישיות הפנימיות שלי מחוברתות.

הבנתי שעצם הפקפוק העצמי- השאלה "האם אני באמת נמשך לתמי"- הוא מעין התניה חברתית הפועלת עלי. הבנתי פתאום שאני "אמור" להתנהג לפי דפוס מסוים- זו הגדרת מצב הנכפית עלי- אני "אמור" להימשך ואז "אמור" ליזום מגע מיני- אין לי אפילו את החופש לבחור את מעשיי, אין לי את החופש לבחור את הרושם בו אני רוצה להשתמש- "הצגת העצמי" שלי לא-פחות-מאשר נכפית עלי מבחוץ. לא רק זאת, ההתנהגות שלי, כשאינה "כזאת" נחשבת כ"מוזרה" בעיני אחרים. עצם השאלה הזאת היא זו שהוכיחה לי שלא אני הוא זה ששואל את השאלה. הצלחתי להפריד את עצמי ממוסכמה חברתית שפעלה עלי וזהו לפי מרכוזה, הצעד הראשון בדרך לתודעת שחרור.

ההבנה הזו היוותה לי פריצת דרך בכל הנוגע ליחסיי עם נשים.

תמי הודתה בכנות שהצורה בה אני הייתי איתה בלבלה אותה וגרמה לה לפקפק בעצמה ובמיניות שלה.

מכיוון שזו לא הפעם הראשונה שאני לא רוצה לקיים יחסי מין בשלב מוקדם כל כך של יחסים הבנתי ברטרוספקטיבה יחסים שהיו לי עם נשים אחרות שאולי גם חוו סוג כזה של דילמה איתי ובכלל. גרגורי סטון מדבר על שיטור חברתי, הדרך בה כל אחד מאיתנו מפקח שההתניות החברתיות שלנו בנוגע ליחסים בין המינים ישומרו. פתאום יכולתי לראות את הפיקוח שפעל עלי כגבר ע"י תמי כאשה.   הפיקוח שהצגתי כאן הוא משוכלל וזדוני. זדוניותו נובעת מהיותו נסתר ושיכולולו נובע כיוון שהוא פועל עלינו במספר רבדים: הוא מכתיב לנו את הגדרת המצב, הוא אף מכתיב לנו כיצד לנהל את רשמינו, כופה עלינו הסכמות חברתיות בלי שנוכל לבחור בהן באמת ואם לא די בכך, גם גורם למצב מביך, מבלבל ואף חסר הגדרה כפי שטוען גופמן.

בפעם הבאה שנפגשנו סיימה תמי את יחסינו הקצרים- היא לא רצתה לחכות עד שאביע אליה את משיכתי המינית בדרך "הרגילה" והמיידית.