מצחיק, אני רואה עכשיותכנית על מישהו והוא אומר שם שהתפיסה המערבית היא שאם אתה עסוק אתה קיים, אבל הנה הוא רואה תמונות שהוא צילם את המשפחה שלו- והוא זוכר אותם במעומעם, אז הוא קיים או לא קיים?

 

והנ אני, הימים האחרונים עוברים עלי בשצף, מעולם לא הייתי כל כך עסוק בכל כך הרבה דברים, מעולם לא פגשתי כל כך הרבה אנשים ומעולם לא רצו את פרי עמלי כל כך הרבה.

 

מחיר אחד ומרכזי אני חווה תוך כדי- השקט הנפשי שלי מונח בידם של אחרים- האם הם יקבלו את עבודתי או לא.
חשבתי ללכת להתבכיין על זה, ואז החלטתי לקחת אחריות על הרגשות שלי.
בין ירצו ובין לא ירצו- הרגשות שלי נובעים ממני, הם שלי, הם ברשותי ואני מחליט עליהם
מצבי הרגשי עד עתה היה כמי שמחכה לישועה מבחוץ, כמו אותו ילד קטן שמחפש חברה,

לא יהיה טלפון הערב, תשלים עם זה אני אומר לעצמי.
העולם מסתובב, היקום בצד שלי, הדברים רק מתחילים עכשיו
תהיה נדיב