1- היום גמרתי אומר במספר כיוונים:
אני צריך סדר בחדר שלי
אני צריך לוח
אני צריך להתפטר
אני צריך עבודה חדשה
אני צריך לחזור למסלול חיי
ושאר הדברים הרגילים שמציפים אותי.

2- אני חוזר לכתה ח6 לתכון שמעולם לא הייתי בו, וצופה במורה בעודה מחליקה את טונות הילדים, ומסתכל על עצמי כקשוח ונוקשה, מבין שיש דרכים נוספות להסתכל וללמד.

3- ביום שישי התחילה איתי בחורה, נאה ואינטליגנטית. הכרתי אותה במסיבה. דיברנו למחרת הכל טוב ויפה ואמרנו שנדבר ונפגש למחרת. לא בדיוק. "אני לא אוהבת להבטיח הבטחות, אבל כן, טנטטיבית כן". אז התקשרתי למחרת, היא ענתה ואמרה שאמא שלה בטלפון ושהיא תתקשר אחרי שהיא תסיים. שעה וחצי אחר כך התקשרתי שוב והיא לא ענתה. הייתי מאוכזב וקצת כועס. טוב, ציפיתי. פתאום אתמול היא מתקשרת אלי פעמיים ואני בעיסוקים אחרים כבר. לא עניתי. פתאום היום התקשרה אלי שוב. כבר היה מאוחר מדי. פתאום שלחה לי גם סמס להגיד שאני יכול להתקשר אם אני רוצה. אמרתי לה לא, ושגם אני מצטער. טנטטיבית. היה דחוף לה לשלוח לי הערה עוקצנית שלא טוב להיות נוקשים בחיים. כן, זה קישור מעניין למה שכתבתי בסעיף הקודם, לא סתם, היא כתבה את זה תחת "שיעור לחיים" שהיא רצתה ללמד אותי לפעם הבאה. הבחורה רוצה להיות מאמנת כשתהייה גדולה, המוצלחת. אז מה רע בלדחוף קצת סחוג לתוך הגרון שלי תוך כדי.

4- גיליתי היום צד שבי שלא הייתי מודע אליו- כשאני בוויתור וכבוי אני הופך להיות ציני ומתחיל לצחוק על המצב כאילו אין מחר.

5- המאבק נגמר בשבילי, אני מושך את עצמי ממנו. אבל קיבלתי ממנו משהו. קיבלתי כמה אנשים, קיבלתי קצת נקודות מבט, גיליתי כמה אנשים, גיליתי קצת ממני, גיליתי קצת מה כן, קצת מה לא. גיליתי קצת פוליטיקה, גיליתי קצת את העולם הגדול של התקשורת, ועוד דבר חשוב- אם אני אדחוף אני אצליח בעולם העסקי.

 

אז חוזרים אחורנית:
לסדר את החדר
להכין תיק עבודות
לטפל בכסף שעוד חייבים לי, כולל פטור ממס הכנסה על התמונות, כותרת והצבא
לטפל ברופא שיניים
וזהו בגדול, בגדול זהו
5 נקודות על המצב