אחרי שנים שלא דיברנו... טוב אולי שנה ככה, התייצבתי אתמול בביתה החדש והמהמם של האחת שאני מכיר מכתה ט'.

היא עדיין יפהפיה ועדיין גורמת לי לרצות אותה כל פעם ולהגיד למחשבות שלי בראש DOWN בכל פעם שזה עולה.
אתמול שיתפנו האחד את השנייה בזה. היא סיפרה לי שגם אצלה זה ככה.
היא החליפה תסרוקת, הפכה אותה לקצרה יותר, עם פוני חתוך באמצע, וכשהשיער אסוף היא דומה יותר לאמא... סקסי למדי.

אז היא עצובה וכבויה, ואני מכיר אותה, והיא מכירה אותי, ואנחנו מכירים, והשיחה שלנו קולחת בלי לבזבז שום זמן. והעצב שלה מעיק לה על הנשימה, ולמרות שאני לא בעד להאיץ החלמות מלב שבור, ליבה השבור אינה נשבר בגלל גבר למרות שכך אמרה, הוא נשבר כי... הוא לא נשבר היא פשוט התאכזבה ולא הלך לה כמו שרצתה.
ושתינו והתחבקנו ...

ודבר עצוב אחד הבנתי על החברים הקרובים שלי, לפעמים אין להם כח להתמודד איתי.
אבל האמת- ואז הבנתי את זה לעצמי ושיחררתי שנים של מחשבה תוקעת- זה לא אני- הם לא רוצים להתמודד עם עצמם.

אויר נכנס לי לחלל החזה שלי,
גם היא הבינה את זה.