| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 4/2005
אחי הצעיר יהודה
אתמול בדרך למיון עם אמא שלי באוטו היא אמרה לי שפזמונאים חשובים יותר ממשוררים.
אז יש משוררים, יופי, היא אמרה, אבל השירים שמנגנים ושרים נשארים הרבה אחרי בתודעה של כולם, שירים הם חשובים יותר מהמשוררים, הפזמונאים חשובים יותר. אמא שלי היא משוררת.
אתמול כשהיא היתה בכאבים שוב חשבתי על לכתה. שוב המחשבה הזו שמציפה אותי, מאז שאני קטן, שיום יבוא. יום יבוא.
ואני, אני אדם שלא נוטה לפתרונות, לא דחקתי את המחשבה מראשי, לא נסוגותי ממנה, לא ברחתי שמה, נתתי לה לשבת בראשי כל השנים, לשבת ולרבוץ, לשבת ולבשל את אהבתי לאמי.
אני זוכר את היום הזה שהמחשבה הזו עלתה בראשי
היה זה יום רגיל של צהריים.
זה היה בבית הראשון שלי, מוזר, ברחוב יהודה, אחי הצעיר יהודה, הייתי אז בן שש, אולי שבע אולי שמונה, אמי ואחותה, שהיתה קטנה ממנה בשש שנים החליטו לישון צהריים יחדיו ואני, ששתיהן גידלו אותי ישנתי ביניהן. אני זוכר שהתעוררתי
שתיהן עוד ישנו ורק את פניה של אמי אני זוכר, ישנות, תמוֹת ורגועות.
פנים רגועות נחקקו בזכרוני, כמו אתמול, כשהיא ישנה, ואני הסתכלתי עליה, נוגע בכתפה, בחדר המיון.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
