אז אני קורא ושוקע במחשבות על עתיד.
נראה לי שלא כדאי לי ללכת למשרה הזו שבשירות המדינה. זה נראה כמו לתקוע את עצמי שם.
מצד שני, העבודה שאני עושה עכשיו לא מכניסה לי כל כך הרבה כסף, האמת שהיא מכניסה שם מעט מאד כסף.
ויש לי את הצילום, שבו אני לא ממש התחלתי עדיין ורק כשאגיע לארץ עם המצלמה יהיה לי משהו.
אז מה עושים?
מה עושים?
הטיול הזה... קיבלתי את כל הכסף מידיעות. שמחתי, כי חשבתי שינקו לי במס, אבל לא ניקו לי... וחוצמזה, אני אגיש עוד כמה שעות ויכנסו לי עוד כמה שקלים לחשבון ואז משתחרר לי הכסף מהחיסכון .... והכל אמור ללכת למצלמה ולמחשב... התחייבויות? נכסים?
הספר הזה שינה לי את כל התפיסת יחסים עם עצמים קנויים.
הוא מבחין בין דברי מותרות, סמלי סטטוס ובין עשירים ועניים. הוא אומר שם שעניים מתעקשים לקנות מוצרים שיש לעשירים כדי להרגיש עשירים (או כדי שיסתכלו עליהם ככאלה. במקום זה, המוצרים האלה מוציאים מהם את הכסף שגם ככה נמצא אצלם בשפל וכמובן שהם לא נהיים עשירים ממנו. אצל העשירים זה הפוך. הכסף שלהם מתרחב כי הם משקיעים אותו- בנדלן, באגח ובמניות, הכסף מתרחב מעצמו והוא זה שרונה להם את המתנות. הכסף שלהם עובד בשבילם במקום שהם יעבדו בשביל הכסל. כסל.

בוקר, 10 בבוקר עכשיו בדיוק, קמתי בשמונה, אבל אני ער כבר בטח משש כי הילד בכה...
רק 10 ואני מת ללכת לישון, אבל לא, אני נוסע למוהנק. מוהנק זה מקום באפסטייט ניו יורק... הנה, תקראו קצת.

אני לא יודע אם הייתי יכול לחיות במקום כמו וודסטוק לעד. אני לא יודע אם הייתי מסתדר פה, הייתי צריך הון התחלתי, ואז הייתי ממציא את ההון שלי מתוך הישראליות שלבטח היתה קורצת פה להרבה אנשים.
הנה, למשל, תעצמו עיניים ותדמיינו הר גבוה וירוק. עכשיו שימו ריבוע לבן באזור הלב של ההר, כמה מימן למעלה. ההר גבוה, והבית עליו. דמיינו את הנוף משם.

יואו, מרוב שלא כתבתי אני כותב בלי הפסקה, לא אכפת לי מה אני כותה וכמה אנשים קוראים אותו. למרות שהייתי שמח ליותר תגובות . זה רגיל אצלי בבלוג אבל ניחא.

טוב, אולי כשאחזור יהיו לי עוד חוויות לספר.