אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת
תחושה קשה מלווה אותי הבוקר
כשאני קורא את הארץ
כשהשנה דוח המבקר קשה מתמיד
כשחוף הכנרת  מופקר לתעבי בצע
כשחניה עולה הון
כשכל הרשויות טובעות בשחת
אין לי ארץ אחרת
ואני חסום בין קירות.

דווקא עכשיו אני צריך חברים לדבר איתם.
גברים ונשים. שני המינים, שני הכיוונים.
לא להחליף ידיעות אלא אנשים שיבינו אותי, לא,
שיהיו שם ויקשיבו
גם אני אוכל להיות שם בשבילם,
פריקה של מתחים.
לא עובד להיות לבד, כלומר לא מנצחים כשחיים לבד.
פריקה של מתחים,
חיי הגיעו למידה ממש מאומצת של פוסט
פוסט תרבות, פוסט מודרנה, פוסט טראומה, פוסט פמיניזם, פוסט חיים, פוסט מוות
והחיים פוסט הם... בואו נגיד שהחיים בדרך לשם צבעוניים יותר.
ואזי,
גלגלי המכונה של החיים ממשיכים בסיבובי שיניהם, גלויים לעיניי
חיי ממשיכים, חסרי ברק, הנדסת המחשבה שומרת על עירנותי וגורמת לי לרצות לברוח באותו זמן
אני נוכח לא נוכח, אסקייפ לא אסקייפ
חיי ככלואים בקובייה במידותיי אני.

הכל פרדיגמות בסופו של דבר.
זה וגם- נמאס לי מהמילה הזו, אולי הגיע הזמן למצוא לי או טוב יותר- להמציא- מונחים חדשים שישמשו אותי.

שתיים:
האמירה שלי במגדר תופסת תאוצה במפתיע. בכל יום אני רואה בסטטיסטיקות שמחפשים את המילה מטרוסקסואליות והגדרה לה ומגיעים לבלוג שלי תחת האמירה שלי במגדר.
אם פעם רצתה המרצה שלי לכתוב איתי מאמר, עכשיו אנשים באים אלי ישירות וקוראים את העבודה שלי ואת האמירה שלי, את כל מה שכתבתי שם.
כנראה שמה שכתבתי שם עשה הבדל, כנראה שהיה צדק בדבריי בסופו של דבר.
צדק הוא לא חשוב. האמירה כנראה קלעה בול