| 10/2003
סיפורם של שניים
הגעצי לסיני, לחוף די נידח, מהמם ביופיו, לא יודע מה מצפה לי. כל מה שהיה שם זה חושות מבמבוק וים גדול. ירדנו שם ארבעה: אני, יואב, ועוד זוג צעירים שחברנו אליהם. הוא- רסטה-מן יוני (אנימל מהחבובות) והיא- הילי- מוגלי גירל (תחשבו על מוגלי-שימו לו זוג שדיים קטנים של בחורה- ותקבלו את הילי)(שרוב הזמן היתה פשוט עירומה). ככה התחיל החופש שלי. הייתי בחוף כבר בסביבות שמונה וחצי בבוקר. הורדתי לבגד ים ואתם יודעים איך זה...התחלתי לחוות את הזמן. היום הראשון היה לי קשה. הבנתי את זה בסופו. אני ציפיתי לארבעת הימים האלה עם יואב. אנחנו חברים קרובים ואינטימיים ויש לנו השיחות הכי נפלאות. במקום זה, מצאתי את עצמי לבד, מחפש לי חֶברה להטמע בה ולהרגיש שייך. זה הוביל אותי להרבה הסתובבות בין החושות, התחלתי לדבר עם הרבה אנשים, אבל את מקומי- לא מצאתי. כל זה גרם לי לתחושה מאד לא נוחה, אפילו קשה שאני לא מצליח, פשוט לא מצליח. עד שיואב הגיע לחושה וישבנו ודיברנו. במשפט הראשון שלו הוא כבר הוציא אותי מכל הפלונטר שהייתי בו. הוא אמר: אתה ממש כמו שני אנשים- האחד- ילד קטן שכל הזמן מחפש אהבה והשני- האיש המבוגר הזה שאני מסתכל עליו לפעמים מלמטה ושיכול לנהל את השיחות הכי מעמיקות ונפלאות שאני מכיר.
ידעתי מי הייתי באותו יום, ידעתי מי ניהל אותי, ידעתי מה לקח אותי באוזן כל היום וטירטר אותי. וכל היום ידעתי שאני לא אני, אבל לא יכולתי לשים על זה את האצבע- למרות שזה לא כל כך קשה.
למחרת קמתי בשש וחצי. לא התעכבתי לשנייה ויצאתי לרוץ. בערך קילומטר וחצי בהמשך החוף היה הר- החלטתי להגיע אליו- אז עשיתי את זה- וחזרתי-והמשכתי לרוץ עוד קצת- ירדתי לידיים ובטן- וככה חלפה לה השעה הראשונה של היום השני שלי. אחרי זה הלכתי לטייל עם בחורה מהממת בת 24 בשם אלכס, היא באה עם החבר הכי טוב שלה לשם. הזמנתי אותה ללכת לטייל על החוף ושיתפתי אותה במה שסיפרתי לכם עכשיו. היא אמרה שהיא שמה לב לזה (אי אפשר להסתיר כלום בחיים- לא משנה כמה מנסים) היתה לנו הליכה נפלאה במים ובחוף, ראינו כל מיני חיות וכו' ופשוט דיברנו. הייתי הרבה יותר משוחרר מהיום הקודם, הרבה יותר בוטח בעצמי, Unattached זו המילה הנכונה- לא הייתי צריך אנשים, אז הוקל לי, והתחלתי להנות. כמובן שפה ושם נכנסתי גם למים, ואז הגיע הזמן לעשות שנורקלינג- בכל זאת- סיני.
לקחתי בחור מהחוף- דניאל- שהזכיר לי חבר אחר שלי- אלעד ושאלתי אותו אם בא לו- אף פעם לא עשיתי שנורקלינג והייתי צריך הנחייה- הוא שמח והיה לעזר רב בכל הפעמים שנכנסתצי קצת ללחץ, שאיבדתי קצת אויר ועד כל מיני כאלה. ביום השני, השלישי והרביעי- כבר נהניתי הרבה יותר מהצלילות האלה0 ראיתי יותר- הייתי עם הראש מתחת למים- היה ממש כיף- ובכל פעם נכנסתי עם אנשים אחרים למים. היה לי קטע עם האלכס הזאת, היא שקלה אם להישאר או ללכת, בסוף היא הלכה, אבל הספקנו להתקרב רצת, נגענו קצת, ליטפנו, מיסאז'נו ובסוף, כשהיא אמרה שהיא הולכת, באתי ונישקתי אותה, משהו שרציתי לעשות הרבה קודם, והיא נישקה אותי בחזרה... היה לה קצת טעם של סיגריות, קצת של חשיש, אבל לא נורא, זה היה שווה ואז- סה-לה-וי.
היום השלישי שלי נע בין חיפוש אהבה ואימון עצמי בשליטה עצמית- היצר שלי רצה חברה- והיצר שלי לא היה לטובתי- הייתי חייב להשתחרר ואפילו הצלחתי .
אחרי שאלכס עזבה הגיעה בחורה בת 29 שהיתה חלק משלישיה של בנות 30... היא היתה יפה, מתוקה, עם הרבה מה לחשוף מבפנים ומה שהיה הכי יפה בה היה שלא היה בה שום פאסון של בת 30 או שאפילו מתקרב . היתה בה ילדותיות נפלאה ובגרות בצורה של שקט נפשי, זה היה השילוב המושלם, בדיוק מה שאני מחפש- אבל לא מיהרתי לשום מקום איתה- פשוט המשכתי להיות בסביבה שלהן והתחברנו איתן-אני ויואב ואפילו השגתי טרמפ מהן- ממנה- היא שכנה שלי- מסתבר.
התור בגבול בדרך חזרה היה ממש מופתי- עד שמשהו קרה פתאום וכולם צבאו אל השער הנעול וכל התור פורק. בין לבין שאלתי אותה אם תתן לי את הטלפון שלה- היא היתה בשוק- אמרה לי שתגיד לי אחר כך. אבל אני לא הייתי אותו ילד נזקק ולקחתי את זה בשלווה, אם כי, לא ויתרתי. יותר מאוחר דיברנו על זה עוד טיפה (עדיין בתור) והיא אמרה לי שהיא הופתעה.
בדרך מאילת לב"ש נסענו חמשתנו באוטו קטן. בב"A התפצלנו ונסעתי איתה- מרב- את כל הדרך מב"ש הביתה. היתה בינינו שתיקה של אי נוחות והחלטתי להמיס אותה- אז התחלתי פשוט לדבר על זה וככה התחילה בינינו השיחה לכל אורך הדרך, עלי , עליה, על עבודה, לימודים, יחסים ומוזיקה, והיא היתה כזאת חמודה. בסוף, לפני הבית, התחלתי ללטף לה את השיער ולקח לה 3-4 דקות עד שהיא אמרה שזה מביך אותה. הורדתי את היד מהשיער שלה, היא פנתה לרחוב שלי, יצאתי, הוצאתי את התיק, אמרתי לה תודה על ההסעה ושבוע נפלא, ועליתי הביתה, שמח, מאושר לחזור.
אמא היתה ערה- רציתי להראות לה מה קניתי. קניתי שמלה וכאפייה.
חלק גדול מהסמן שם הלכתי עם השמלה השחורה הזו, זה היה מדליק ומגניב למדי, בלי כלום מעל, בלי כלום מתחת. שמלה שתכסה לי וכאפייה שתכסה לי ככה הסתובבתי- לא שמתי על אף אחד, והאמת, לאף אחד לא שינה. לאף אחד חוץ מלאלכס, שממש התלהבה. הראיתי את זה לאמא שלי, והיא שאלה אותי למה לא הבאתי לה גם- פשוט לא חשבתי על זה.
כבר היה חמש בבוקר, אנהי אחרי שיחה עם אמא, גלישה קלה ברשת (התחלתי להוריד את הבית הלבן), בדקתי קצת מיילים ונפלתי למיטה.
כשקמתי בבוקר, עשיתי את המקלחת שלא עשיתי בלילה- היא היתה לעניין, הייתי כולי שזוף כמו שמעולם מעולם מעולם לא הייתי שזוף, שיער חסר צורה שהתבהר מהשמש, וזקן . וככה אני עדיין, ובא לי לעשות קרחת- פשוט קרחת- אות לפשטות- פשוט פשטות.עליתי על האוטובוס, לא היה לי חשק להסתכל על אף אחת הבוקר, לא ברחוב ולא באוטובוס. אבל הסתכלתי על בנות- אבל רק לרגע, כי מיד אחרי זה חשתי שזו בגידה בעצמי ושאני לא צריך אף אחת באמת ושהחרמנות הגברית שלי לא מביאה לי סיפוק- אלא רק מנציחה את היותי חסר צלע נשית לידי- אז לא הסתכלתי יותר מידי- והיה לי טוב להתבדל ככה- וגם בעבודה (בה אני עדיין) אל היה לי ממש עניין כמעט באף אחד ואחת. קצת מילים פה ושם- רוב העבודה- בעצמי- לבד- וטוב לי.
אה כן- וגם חומר לימודים הבאתי לסיני- היסטוריה. ספרים לא הבאתי- אבל סיכומים כן עשיתי, של חומר מצולם- והיה לי מאד מעניין וכיף לעשות את זה . חבל שיש לי עוד כל כך הרבה.
בקיצור- אני שני אנשים, או יותר נכון, יש לי שני צדדים, ואני מודע להם, ואני יודע מי אני, ומה שגיליתי בדין וחשבון, או יותר נכון, החשבון נפש שעשיתי על החוף לפני יום כיפור היה שאמנם ראיתי דברים על עצמי, אבל כבר ראיתי אותם בעבר, ראיתי שיש לי הכלים לגדול ולצמוח, יש לי הכלים להכל, אבל אני רק צריך אימון בזה, וגיליתי שלא גיליתי שום דבר חדש על עצמי, רק דברים שידעתי ושכחתי, אבל זה היה נפלא, וזה היה חשוב, וזה היה מרתק וזה היה שלי, רק שלי. וידעתי דבר אחד- הגילוי הוא אינו ערובה להמשכיות, ההתמדה והאימון הם הערובה להמשכיות- כי אנחנו שוכחים, כי אנחנו מתקדמים, כי אנחנון גדלים, כי אנחנו משתנים והזכרון של הדברים אינו מספיק.
וזה היה הסיפור שלי של סיני ואני הולך לחזור לשם עוד הרבה, כי זו הפעם הראשונה בחיים שיצאתי לחופשה, פעם ראשונה, וזה עשה לי חשק לעוד, וזה נפלא שאפשר לעבור את הגבול ככה, עם דרכון, בלי כרטיס טיסה, בלי ביטוח יקר, בלי אוטו, בלי כלום, עם תיק על הגב ולרדת לים, ולשבת, ולא לעשות באמת כלום.
-הסוף-
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
