לאהבה יש גבול. אנחנו לא יכולים לאהוב את מי שרוצים, אנחנו כבולים על ידי השפה: עם מי שאיתו אני לא יכול לדבר, לא אוכל לקיים מפגש של אהבה. מה נשאר אז? נשאר מפגש פרוורטי: פרוורטי זה המקום שאין בו אהבה. הפרוורטי נכנס לשירותים ומחפש מישהו כדי לעשות אתו משהו, בלי מלים.
עדיף שהסימפטומים לא יעלמו, כי הסימפטום זה מה שמביא מישהו ללכת לאנליזה, כלומר זה הדבר המאפשר לו לדעת שהוא רוצה לדעת עוד משהו. אם הסימפטום יעלם לגמרי, יחד איתו תיעלם סיבת הרצון לדעת.
הסיטואציה האנליטית אינה סובלת אדם שלישי בחדר: בפסיכואנליזה אין טכניקה ואין ריפוי סטנדרטי.
המשך:
**הקטע הנ"ל תפס אותי, הוא מתוך כתבה על פסיכואנליטיקנים לאקאניאנים ובשפה פשוטה אפשר לומר שנתפסתי.
בקריאה של המאמר זיהיתי בי הרבה מן התפיסות שדובר בם כמו ההצימדות לסימפטום (אני קורא לזה בשם אחר: אינדיקטור) כאקט המביא ל'ריפוי' או לכל הפחות ליכולת האוטומטית המתקבלת כששמים לב ל"סימפטום".
**עוד משהו שמצאתי בי היא התפיסה שאין משהו שהוא סטנדרטי (נאמר שאין ריפוי סטנדרטי)בדרך בה הנדסת המחשבה פועלת. ההנדסה מקשיבה. השאלות אינן מנחות, אינן מכוונות, הן אינטואיטיביות ונועדו כדי לחשוף צדדים נסתרים בסיפור המקרה. שאלות טובות מאמירות. אדם לשם פריצת דרך זקוק לראות את הדברים דרך עיניו הוא ולא דרך עיניי המסתכל בו. כשאדם קולט- עיניו מוארות. זה חוק טבע. דברים לא חוזרים לקדמותם לאחרי כן.
**הקטע הראשון מתאר בעיני את תחושותיי ורגשותיי המתהווים באותו רגע של אחרי יחסי מין שהתחלתם לא מאהבה. לא לחינם פרשתי מסטוצים. שניים. רק שניים. ושניים יותר מדי.
כשאין תקשורת עדיפה פרישות בעיני. כשאני לא נשמע לצו הזה אני משלם.
אני משלם במחסור אונים ואני משלם בסערת רגשות שלו רק עמדתי במילתי היו נחסכים ממני.
**בנוגע לדבר אחד אני לא מסכים- "הסיטואציה האנליטית אינה סובלת אדם שלישי בחדר". בעוד שברמה הטיפולית זה כנראה נכון ואף חכם, ישנן רמות אחרות של אינטימיות שהייתי עד להן ובתוכן וכיוצרם שהיה עוד אדם ועוד שניים ועוד שלושה ואף ששה ושבעה אנשים שחלקו את הרגע של אותו אדם. גם אני עברתי מצב כזה. הכל טמון בתחושת הבטחון שיש בחדר ובבטחון שביחסים עם האחרים באותו רגע. בקיצור לסיום: המוח והרגש האנושיים הם גמישים לשינויים ב"הסכמות החברתיות". גם אדם נוסף בחדר הוא אפשרי ללא פגיעה בתהליך המדובר.
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
