| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 6/2005
1- הרעיון שיש כמה אנשים שקוראים אותי מעורר בי פלצות קשה וזה קטע שאניצריך לרדת ממנו כל יום.
2- למדתי דבר אחד או שנים השבוע:
א- אנשים מסוימים רואים בי יהיר על כך שפיתחתי יכולות מסוימות. אני יכול לראות איך זה שאני אומר להם ש"דברים הם אפשריים" נתפש אצלם כיוהרה. הצד השני של זה הוא ש'אפשרי הוא הדבר שאנחנו רואים כאפשרי'. לא אני אשם שהם לא רואים זאת כך.
אני רוצה לעבוד על עצמי ולשכך את התופעה הזו בי = שאני אדע שדברים אפשריים אבל בלי להטיח את זה בם. אנשים צריכים ללמוד מה אפשרי בשבילם בלי שאחרים יגידו להם את זה כנראה. אדם לא מקשיב אלא לעצמו לבסוף.
ב- החלטתי לעשות בק-אוף (שזה כמו לט גו אבל אחר) מהחברה שלי שלא מוכנה בכלל לדבר איתי. הבנתי שלא משנה כמה אנסה להתקרב, היא לא תהיה מוכנה אפילו לענות. הבנתי שאני צריך לשחרר שם ולחיות עם הידיעה שהיא תתקשר יום אחד. אולי היא תתקשר ביומולדת. אולי.
3- זה שלא כתבתי כמה ימים עשה לי טוב. כתבתי טיוטה אחת, אבל לא רציתי לשחרר אותה. חשבתי לעשות אותה פוסט למנויים, אבל גם מזאת נמלכתי.
4- לכל אותן נשים שחושבות שאת הפוסט הקודם כתבתי עליהן או בעקבות היחסים שלי איתן- אין פה אחת שכתבתי זאת עליה. אבל אני מעריך את זה שניצלת את ההזדמנות.
5- לפני יומיים עשיתי מבחן עורך באיזשהו דסק חדשות. המבחן ערך בערך 4 שעות של עבודה מאומצת. הייתי צריך למצוא מקורות של ידיעה שפורסמה בשנת 2003, הייתי צריך למצוא את תמלול הנאום באנגלית (מאותו אירוע), הייתי צריך לערוך ידיעות, לכתוב כתבה, לתרגם, למחוק, הכל. זה מה שנקרא עבודה יצירתית. אותו היום הבנתי שהצילום הוא רק הדרך בה אני אלך כדי לפתוח לעצמי עוד דלתות.
6- באותו עניין, הייתי במצעד הגאווה. באתי לשם עם המצלמה שלי ואמרתי שם שאני מצלם עבור מקום מסויים. באותה הזדמנות נדבקתי למפקד המשאית הראשונה של המצעד. התיישבנו והוא ביקש לשחק עם קוני. אז נתתי לו את קוני. הוא מאד התלהב, זה מובן, זו מצלמה מרשימה ביותר. התחלנו לדבר והתיידדנו. מצאתי את עצמי אחוק שלו לאורך כל המסע באבן גבירול- אני הצלם היחידי שלא ירד מהמשאית כל המצעד בעוד שהאחרים התחלפו כל העת. (נ.ב- לכתוב פוסט על פתיחת דלתות).
7- יום קודם חזרתי ללנדמרק. כבר חודשים ארוכים, אבל באמת כבר יותר מזה, שאני חושב על לחזור ללנדמרק. שמתי את עצמי מנהל הפקה של הקורס המתקדם. לאחר מכן גם הוצע לי תפקיד של מנהל מחלקה שם. אני הולך להסכים. זה מדהים לחזור למקום שיש לך בו אשראי ושאתה מוערך בו. הדרך היחידה בה אני רוצה לחזור לשם היא בכל שאני לא אקיא את האימון שניתן לי שם כמו שקרה בשנה האחרונה לפני עזיבתי שם. אני רוצה לקבל שם דברים לחיים שלי ואם אני רואה שאני לא אותנטי בכוונה הזו שלי, אני לא אכנס כדי סתם לעשות שם את העבודה. זה יגרום לי לתחלואה בדרכי השתן.
8- אז באותו היום קרו עוד שני דברים:
א- החברה הטובה שלי שהולכת לנהל את הקורס המתקדם סיפרה לי על פרויקט של חבר שלה הטבח שהולך להתקיים מחר בבית החולים שניידר. פרויקט לעשות שמח לילדים חולי סרטן. שאלתי אם הם מחפשים צלם.
חבר שלה מקנא בי. הוא בן 32, נולד ביום שלי ויודע שכשהייתי בן 21 יצאתי עם חברה שלו, בת ה- 26 אז. יום למחרת הוא התקשר אלי וקבענו שאני מגיע כמובן, ושאני אדאג להעביר את הצילומים לעיתונות, ושהוא מצידו אחראי להביא סלבס כדי שיהיה ראוי להכניס את זה לעיתון. קניתי את עולמי. מעולם לא הבנתי ולא אהבתי את רעיון הקינאה בי. הוא אמר לי שהוא מודה לי ושהוא מעריך אותי מאד.
ב- בערך באותו זמן יצרה איתי קשר בחורה שראתה צילומים שלי. היא שאלה אם אהיה מוכן לצלם חתולים וכלבים בסכנת השמדה כדי לעורר את המודעות של האנשים שיקחו לעצמם חיה הביתה. התנדבתי, אבל זה עדיין לא קרה.
מצאה חן בעיני האופציה להתנדב. להתנדב זה טוב. להתנדב ולהכיר אנשים
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
