ארבעה ימים שאני רוצה לכתוב, אני יודע שאני מלא
אבל אני מלא ולא יוצאת לי מילה מהפה.

בארבעת הימים האחרונים התאמנתי על להיות ביחסים, לבקש בקשות, לעמוד במילה שלי, להקשיב לתלונות של אנשים על הניהול שלי ולהפוך את התלונות שלהם לשיחות שלמות ולבסוף ליחסים, התאמנתי בלעבוד עם רשימות, התאמנתי בלהשיב אינטגריטי לעבודה כמצב התחלתי והכרחי, ועוד דברים שמוחי אינו מעלה כרגע

ברשימת הדברים הגדולים שהיו לי, התנצלות וסליחה ומצב של הטרדה שעברתי
כן, הטרדה, והדבר המדהים ביותר הוא שפתאום אני קלטתי שאני לחלוטין יכול לבחור את הצורה שבה אני אתייחס לדבר שקרה לי. אני יכול לבחור את מידת האימפקט הרגשי, אני יכול לבחור את מידת השקיעה שלי בזה או לחלופין את מידת האחריות וההשלמה שאני יכול לקחת על עצמי מתוך המחוייבות שלי לחיות חיים של שלמות רגשית ושל להיות שלם עם העבר שלי.

אני מתקשה להתחיל ולכתוב את הדברים. אחד הדברים שקורים פה בבלוג זה שזה הלכה למעשה יומן של חיי, מחשבות דעות רגשות, ומה שקרה. זה עוזר לזכרון הדברים.
העניין הפעם שבכל פעם שאני רוצה לכתוב משהו- אני קולט שזה סיפור, ואם יש משהו שקלטתי בארבעת הימים האלה, זה מהו סיפור, כיצד הוא משפיע על החיים שלי כשהוא זה המנהל את נקודת המבט שלי על חיי וזה ש- קרה מה שקרה, אני עדיין "מעכל", וזה מה שקרה והסיפורים שלי.
קלטתי שכשאני מנוהל ע"י הסיפורים שלי, אני לא מנוהל על ידי אלא ע"י העבר שלי, ההצגה שלי, ההצגה היא בעצם התגובה שלי לכשלון, הדרך לשרוד אחרי כשלון. למשל אחת ההצגות שלי היא "אני אשם". בדרך כלל, כשאני עושה "פאק" ביחסים ואנשים מאשימים אותי, אני לוקח את דבריהם פנימה, לוקח אותם עלי, ומתחיל לעשות את עצמי לא בסדר לגבי זה ולהרגיש רגשות אשמה, לעתים כבדים מנשוא. זו ההצגה שלי. מה שקלטתי זה שכשדברים כמו אלה קורים לי אני מרגיש קטן, עצור, מסכן, בודד, לא רצוי, וכל אלה הן ההצגה שלי. פתאום יכולתי לראות את המנגנון שלי שמפעיל את ההצגה ולוותר עליה כאקט של בחירה, כאקט של יכולת, פתאום ברגע שקלטתי שאני בהצגה שלי יכולתי לרדת ממנה ולתקשר את מה שנוכח לי, ומעולם קודם  לא יכולתי לעשות את זה. לכן, פתאום כשאני בא לכתוב את הדברים שקרו לי אני נעצר וחש שכל מה שאכתוב כאן, בהינתן אופיו של הבלוג הזה, יהיה סיפור, ואני לא מחוייב לסיפורים שלי את מה שקרה אלא ל"מה שקרה".

אם קראתם פעם את הפוסט "אחריות" שמופיע בצד שמאל מתחת לתמונות יש לי משהו להגיד בהקשר של זה.
אחריות אינה האשמה.... היא מקום לעמוד בו, זוהי עמדה לגביי החיים.
הדברים שנאמרו פה אינם האמת, הם נקודת העמידה שלי, הם המקום בו אני בוחר לעמוד ולהסתכל על המציאות. עוד רבות יכתב.

ריאליטי צ'ק: הטלפון מעיר אותי משנתי, זו המזכירה של סוציולוגיה: "הלך לך אחלה במבחן בריבוד, קיבלת 80, כל הכבוד"
"מה?"
"אתה נשמע מאוכזב"
"כן, קיוויתי ליותר, טוב, סבבה, זה מה שיש, תודה שהתקשרת".
ציפיה אינה מציאות, והיתה לי ציפייה. לשנייה הייתי מאוכזב מהשמונים, למרות שבמבחן הראשון קיבלתי 53. ברגע שאמרתי את המילים האלה קלטתי שזה האקט שלי, ההצגה, התגובה לכשלון, "קיוויתי ליותר", זה האוטומט. ירדתי מזה, יש לי 80, הממוצע שלי חזר ועלה.

ריאליטי צ'ק- ארבעה  ימים הייתי מנותק. טלפון מעיר אתכם, מחזיר אתכם למציאות. אין טוב מזה !!