בסוף השבוע הזה... הוטרדתי.
זו היתה הפעם הראשונה שבה הוטרדתי ע"י אישה.
זו גם הפעם הראשונה שאני מצליח לדבר על זה ככה.
הטרדה וכל המתלווה אליה גובל בפחד ובשיתוק נוראי.

למזלי, אחד הדברים המדהימים היותר שקיבלתי שם היה האבחנה של "ההצגה שלי".
זה החזיר אותי למישהי אחרת. וזה החזיר אותי לתיכון. וזה החזיר אותי לכדורסל. בכולם חוויתי את זה בעבר שלי.

יכולתי פתאום לעשות הפרדה בין מה שקרה לבין הפרשנות שאני מוסיף לזה.
ועשיתי.
נתתי לעצי את הזמן ... זה לקח לי 20 דקות בערך. סגרתי את עצמי בחדר, התחלתי בבכי, נשכבתי על הרצפה, המשכתי לפלוט, ולשאול את עצמי מה קורה לי ואז ההבחנה התחילה לעבוד עלי.
פתאום לא יכולתי להמשיך בהצגה שלי. כן- משהו קרה לי, משהו שהשפיע וישפיע עלי רגשית- אבל שיתוק הוא חלק מההצגה שלי, שיתוק ופחד, ובני אדם, ואני אומר את זה בקול רם- בני אדם לא צריכים ולא חייבים לסחוב איתם את העבר שלהם. גם אם הוא קרה לפני 5 דקות.

אחרי שהיא הלכה היא חזרה שוב... ראיתי אותה אחרי חצי שעה.
נכנסתי לחדר והייתי משותק שם. ביקשתי מהמנהלת שלי שתבקש ממנה ללכת.
היא הלכה וחזרה אלי ואמרה שהיא מבקשת להתנצל והציעה לבוא איתי.
ישבתי על הכסא מולה כמו נכה.
היא אמרה את מה שאמרה ואני אמרתי שאני מקבל את ההתנצלות שלה.
זה לא אומר שסלחתי לה.
אחרי זה המנהלת שלי חזרה ואמרה לי שאחרי שהלכתי היא שאלה אותה אם היא יכולה לכפות עלי את ההחזרה שלה. ברור שלא.
אפס סובלנות להטרדה. אפס.

שלם?
אני לא יודע.
זה קטע מתמשך של לקלוט, לחוות, ולרדת מזה, כל פעם מחדש.