כן.

עדיף לדבר על החיים ולא לשלוח אותם לקרוא את הבלוג.

היחסיי תכתובות האלה, הם מלאים בחוסר, יותר משיש בהם, הזיה

הוא התקשר להודות לי שעשיתי לו הבדל. הוא אמר שרק שאלתי אותו שאלות, שלא כיוונתי. הוא אמר שכשהוא דיבר איתה הוא הבין שזה לא ילך ושהיא בכלל לא יכולה להקשיב לדברים שלו. הוא אמר שהיא בכלל לא שאלה את עצמה את השאלות הבוערות על עצמה. שוב הוא הודה לי. פתאום הבחירה היתה קלה מאד, הוא לא רצה אותה יותר, היה לו ברור כשמש. לא היה שם יותר את כל הטררם הריגשי הזה שעוטף אותו (אותנו) תמיד- הוא היה חד, חלק ורגיש. התמונה שלו היתה בהירה לחלוטין לגבי זה, וזה בכלל לא שינה מה היא אמרה, היא לא היתה מוכנה, הוא ידע את זה.

אני אוהב לדבר איתה, רק דברים טובים יש לי לומר עליה, כיף לנו לדבר. זה לא חתול ועכבר, זה היה ככה למשך שבוע, זה נגמר. הכל נגמר כשזה נגמר אצלי בראש, כנראה שאני צריך לברר את התאריך, אני כל הזמן חוזר על עצמי. אני בטוח שהיא מקסימה, פעם עוד הייתי מעוניין לפגוש אותה, אבל... רק דברים טובים יש לי לומר עליה, ואני אפילו לא יודע למה.  הרגילות, זה מה שמושך. אולי פעם נרד לסיני יחד, sounds like fun.

אני למדתי משהו, אני טעיתי. אני לא מאשים את עצמי, למרות שטעיתי עד הרגע האחרון.
משהו נכנס ונשאר, אבל זה יעבור, אני אוהב ניקיון, זה ילך. אבל למדתי משהו.

זה לא ילך.

רק כשיש לכם חבר הומו שאתם מכירים ואוהבים מגיל 14, אתם יכולים להיקלע איתו לשיחה קצרצרה על הכאב שיש לו בפה. וזה לא השיניים שלו, זה הלחיים. מתי לאחרונה דיברתם עם גבר שהרגע גמרו לזיין אותו בפה?