היום הגעתי לאוניברסיטה בתשע בבוקר וישבתי עד עכשיו וכתבתי את העבודה שלי.
בדרך למזכירות פילוסופיה פגשתי אחת שלמדה איתי פעם והיא התרשמה שפשוט באתי עשיתי וגמרתי.
היא אמרה שיש עוד תקווה אם כך.
פתאום ראיתי את זה מהזווית שלה, וחזר לי קצת הסומק ללחיים. אני מהספרטנים ביותר שאינ מכיר. ואני קשוח עם עצמי. יותר מדי אומרים לי רבים.
אתמול בלילה כשהתיישבתי לכתוב את העבודה בבית גיליתי בקטלוג אלף נפל ולא יכולתי לגשת לכלום. איזה מזל זה הא?!

אני יושב עכשיו במקדונלדס בבשר ורוח. פעם כתבתי פה פוסט. זו היתה תקופה אחרת פעם.
זמן טוב להתנתק קצת מכולם.
דווקא כשאני רוצה אנשים סביב אני מבקש להתנתק. בדרך בה אני מחפש את האנשים שלי לא עובדת. רק עם ניתוק מגיעה החברה.
האמת שזה קצת עצוב.

ניחא