גבירותיי ורבותי, חברתי לשעבר.
כן, זו שהייתי איתה בדיוק לפני שנה, עד החודש לפני שנה. זו שפתחה בלוג מאחורי גבי (אחרי חודשיים שהיינו יחד) אחרי שחשפתי את עולמי בפניה (בבלוג) כשהיינו יחד, זו שאיימה עלי ועל יריב חבוט בתביעה משפטית על לשון הרע והוצאת דיבה בעקבות הפוסט הזה, ששלחה עלי את הדוד התמים שלה לאיים עלי בתביעה פלילית. איש בן 70. רק חודשִים אחרי שנפרדתי ממנה גיליתי את הבלוג.
אם לא הבנתם מה שקראתם זה לא פלא. בשביל להבין את המקום שבו הייתי כשכתבתי את הפוסט הזה, אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט הזה ואת הפוסט הזה.
זה המצב בו הייתי אחרי האיום. וזה מה שהבנתי . ולבסוף, מגדלור.

יהירה שכמותך. חליל ירוק וחלול עם רגשי נחיתות. את לא תאיימי עלי יותר לעולם. העמדות הפנים שלך לעולם לא יפגעו בי יותר. השפה המשפטית-אקדמית שסיגלת לעצמך כדי לעשות לך בִּילד-אַפּ בחיים האמיתיים אולי עובדת על החברים היקרים  שלך בבלוגים ובחיים אך ראוי לדרוך עליה כמו על עיתון משלשום.

מי את שתגידי לי מה לעשות? מי את שתתייצבי כאן בבלוג אחרי שאיימת עלי במייל פן אזכיר את שמך שוב.
את קוראת אותי מאז נפרדנו. טיפשה. תשיגי לך חיים.

לא היית חכמה מספיק כדי להשלים איתי את היחסים האלה, במקום זאת, זרקת את השיחה לזבל. בחרת לסחוב את השאריות של היחסים האלה כמו אבן כבדה על הגב. גם בכל הפעמים שהתראינו באוניברסיטה התעלמת בהפגנתיות. גם אתמול.

התעלמות מנציחה. התעלמות מנציחה. והבלוג הזה מנציח אצל מי שלא יכול להתמודד איתו.
במקום לוותר עלי כבר מזמן, נשארת פה כקוראת סמויה. נשארת וקראת על כל הבנות, כל הלימודים, כל ההצלחות, כל הכשלונות, כל המאוויים, כל המשפחה, כל החיים שלי. טיפשה. את עשית את זה לעצמך. את עשית את זה לעצמך, כי אין פה אחת ואחד שהיו קרובים אלי כמוך. כל מה שעובר עליך בקשר אלי הוא באחריותך. אני שיחררתי כבר מזמן.

לעולם לא תוכלי להתמודד עם השקיפות שלי, היא מאיימת עליך. ההסתרה אצלך היא הדם בוורידים. את מנווטת את האנשים כרצונך.

לעולם לא תהיה לך יותר דריסת רגל בעולמי. אני אותך כבר זרקתי.