ידעתי שאני הולך הערב לככר. זה היה לי ברור. זה היה לי ברור מהרגע שקמתי הבוקר מהשינה. משהו השתנה. אני לא יודע מה זה אבל כך הרגשתי.

חיפשתי לי חברים ללכת איתם. הזמנתי את יואב, הוא חולה. הזמנתי את נורית, היא לא הולכת לעצרות. גם ללכת עם ק' עלה, אבל אולי בפעם אחרת. הלכתי לבד. קודם לכן, הלכתי ללכת לקחת את המקלדת החדשה של ז'אן לוק.

החניתי את האוטו במקום הקבוע שלי צמוד לקינג ג'ורג'. התחלתי ללכת, הייתי רעב אז עצרתי לאכול נקניקיה איפה שאכלתי גם אתמול עם ת'. התחלתי לדבר עם הבחורה שעובדת שם. אמרתי לה שאני הולך לעצרת ושחשוב להיות שם. היא ביקשה ממני לחזור ולספר לה איך היה. שמתי פעמיי לככר. נכנסתי לככר. שמתי על עצמי את משקפי האנתרופולוג שלי, ישר חשבתי על מחקר חדש שאני "הולך" לעשות, הוא יקרא: הסוציולוגיה של הפגנות המונים. הסתכלתי על האנשים- היה בעיקר נוער. נוער העובד והלומד עם השרוכים האדומים. היתה מעין תחושה בקהל, יכולתי לחוש שהם מרגישים כמוני, אבל מצד שני, אולי זה רק בראש שלי. הלכתי מפינה לפינה, חתמתי בתנועה לאיכות השלטון, המשכתי להסתכל לאנשים, אבל הפעם התחלתי להסתכל להם בעיניים, חיפשתי את הסיפור שהולך השנה, חיפשתי את התשובה לשאלה שלי לגבי מה שונה השנה. עד שלבסוף נעמדתי.

העצרת התחילה. נואמים: רון חולדאי, ראש המוסד לשעבר, שמעון פרס (מחיאות כפיים), דליה רבין, ועוד כמה אנשים שאני לא זוכר את שמם. דייויד ברוזה, עידן רייכל (אם תלך), שלמה גרוניך, גלי עטרי (אל הרוח- ענקית ענקית ענקית), אביב גפן (עד שיהיה טוב ועוד שיר ששכחתי כרגע-מרגש).

הייתי לבדי כל העצרת אבל לא חשתי בודד. הבדידות היתה ממני והלאה ולא הטרידה אותי. היום היו לי שתי שיחות- האחת, מהאחת, והיה מאד כיף וקבענו וכו'. השנייה, מהידידה שלי שדאגתי לה כל הסופ"ש כי היא נהייתה חולה, לא נורא, אני אראה אותה באוניברסיטה, אני צריך להרפות קצת, שלא תחשוב שאני רוצה משהו, זה ירחיק אותה לפי דעתי, אני לא רוצה אותה רחוקה.

מה שהיה כה מיוחד בעצרת הזו, שאני חוויתי אותה כמו טקס. בשפה האנתרופולוגית, למילה טקס יש משמעות- טקסי מעבר הם הטקסים המוכרים ביותר למי שלא מבין באנתרופולוגיה: ברית מילה, בר מצווה, סיום בי"ס, טירונות וכו' הם חלק מטקסי המעבר בחברה הישראלית אך יש טקסים רבים מסוגים שונים כמובן. לעצרת הזו היתה משמעות של טקס לגבי כי היא מילאה אצלי חוסר שלא יכולתי לבטא אותו, בצורך שלי להיות שייך לקולקטיב גדול יותר- לדעת שהוא קיים- לדעת שהוא עדיין קיים- מה שנקרא, השמאל הישראלי, אולי אם תרצו, השפיות שבעם. ואני חושב שמצאתי אותו שם אחרי 6-7 שנים של דשדוש ודעיכה. הצד שאני מזדהה עימו היה חי ובועט ומרגיש וחי וקיים וזה מה שחשתי שם. הסתכלתי על כל בני הנוער וחשתי גאווה על כך שהנוער שהיה בן 8-9-10 לפני 8 שנים, ממשיך ולומד ומתרגל ומתאמן בטקס הזה שכה חשוב לחברה הישראלית של עכשיו, העצרת היתה לטקס מאחד (של אוכלוסיה סדוקה- דעה אישית), וחשתי שם תקווה רבה בלבי שיהיה טוב ושלא מוותרים, מה גם אם עייפים. בשנים האחרונות לא הלכתי לעצרות.

פתאום שמענו את רבין עוד פעם, ראינו אותו מדבר, עלו לי דמעות, הזלתי אותן, הייתי מאושר ועצוב באותה עת. מילות השיר רב החובל של נעמי שמר נדבקו היטב לתמונה.

העצרת לא נשאה גוון פוליטי הפעם, היא גם לא נשאה התרסה נגד הימין (למרות שפרס דיבר עליו), העצרת לא היתה שמאלנית ולא היתה אנטי ימנית- העצרת היתה על יצחק רבין, היא היתה על השלום, היא היתה על חינוך. היא היתה נכונה, ואם להאמין לדבריו של מנחה הטקס, היו שם בסוף כמאתיים אלף איש, לעומת מה שפורסם בחדשות על 100 אלף. הוא אמר שזו העצרת הגדולה ביותר מאז יום השנה הראשון.

היה משחורר מאד מבחינתי להיות שם עם עצמי לבדי ולעצמי. שרתי את כל השירים, מחאתי כפיים, שרקתי כהוקרה, נפנפתי ידיים, צעקתי, בכיתי, הייתי שמח, עצוב, מאושר, זה היה נכון, זה היה משחרר, והייתי לבדי וזזתי ואפילו רקדתי לי במקום, נעתי אחורה וקדימה ולצדדים וחשתי שמביטים בי מכל עבר, ראיתי מבטים מקנאים, כאלה שלי יש כשאני מסתכל על אנשים שעושים מה שהם רוצים והייתי שמח

והעץ היה מאושר...