אני לא מצליח לחשוב בצורה מגובשת, נראה כי בעבור נושא אחד שמתי יותר מדי ביצים בסל אחד ועכשיו אני תקוע. מבקש אולי לקחת צעד אחורה, להסתכל שוב על התמונה השלמה.
ואני לא מצליח לחשוב בצורה ישירה וקולחת. שובפ'ם הנחיתות דיאלקטיקה שלי מרימה ראש... זה מצב נוראי.
(אתמול בדקתי מה קורה עם הרשיון נהיגה שלי... הוא נתקע יותר מדי זמן כבר במשרד הרישוי, יקח זמן...)

אמא שלי ואחותי מוקצות אצלי מחמת מיאוס. ילדים ואחים עושים טעויות נוראיות בכל הנוגע למשפחה שלהם ואני עושה טעות נוראית כזו עכשיו. אנשים באשר הם חייבים להבין שבני משפחה הם אנשים תומכים, על אחת כמה וכמה כשמדובר באמא כמו שלי ובאחות כמו שלי. אבל מה לעשות כשהחיים שלי מזכירים להן את הטעויות שהן עשו בחיים שלהן ולפתע פתאום, או שלא לפתע פתאום הן לא יודעות להקשיב, לא יודעות להכיל ולא יכולות לתת לי פשוט לפרוק את מה שיש לי על הלב, הרי זה כל מה שרציתי בסך הכל, לא יותר מזה, ולהיות צלם. אז אני נותר לבד... וההתמודדות שלי עם כשלון - כעס.
אבל להקצות אנשים מחמת מיאוס הוא הגורם המרכזי להקצאה עצמית מחמת מיאוס. לכאורה אני כועס על האחרים. זו העמדת הפנים. בעצם אני אולי מאוכזב, מעצמי, מאחרים, מזה שלא הצלחתי ושדברים לא קורים כמו שאני רוצה.
אבל את מי יש לי להאשים?
אין לי את מי להאשים, וזה גם לא מעניין. כי מה הטעם?
מה, האם אצדיק את חוסר ההצלחה שלי? לְמה זה טוב?

"זה לא אותו דבר, מלבד הגעגוע, משהו רגוע, שיר מאהבה"