אני משחרר אנשים מהחיים שלי גם אם הם טובים אלי וטובים לי אם לא מראים (בעצם) שהם רוצים בחברתי.
למדתי שצריך (אולי) לא לשחרר אותם, אלא להראות להם שאני מעוניין בהם, בחברתם, להשקיע.
למדתי שאני פוגש בחורות שפוחדות  להפתח
למדתי שמה שאני צריך זו בחורה שהיא זה מה שיש, שאין בה משחקים או העמדות פנים
הבנתי שהמראה שאני היא דבר שקשה לאנשים להתמודד איתו
הבנתי שהפתיחות שלי מאיימת על הקיום של האנשים. אנשים שזה לא מאיים עליהם מעריכים ואוהבים אותי.
היום קראתי לעצמי בפעם הראשונה בכינוי needy. זו היתה הפעם הראשונה בחיי ש"הודיתי" שיש בי איזושהי "תכונה". {הבנתי שאני לא מסתכל על עצמי כמצבור של תכונות אלא מפרק (גם אותן) לגורמים קטנים יותר של תחושות,רגשות,תרגולות ותגובות. את כל זה הבנתי כי אחותה דיברה על עצמה ככזאת וכזאת ואני ראיתי שאני needy. אבל הבנתי שלא כך הוא מכיוון שאם בכל מקרה אני עושה let go מכל כך הרבה דברים, איך אפשר לומר עלי שיש בי איזושהי תכונה?! כשכל תכונה מפורקת לגורמים אשר נמדדים ונבדקים ואז אפילו ננטשים מאחורה או נלקחים להמשך אין באמת תכונה. אם זה לא קורה במהלך הבדיקה, הלט גו עושה את זה בוודאות. לכל היותר יש בי תרגולות שחוזרות על עצמן. אז ככה אפשר לומר שיש בי תרגולת של להיות needy. זה המקסימום שאני מוכן לקחת את זה לשם}.
הבנתי שאין בי סבלנות לאנשים אותם אני שופט לחומרה. אבל למרות זאת, אני מוכן להיות אחד ש"לא יודע דבר" מהחיים וע"י כך להיות התלמיד הכי גדול.
הבנתי כמה אני עוד לא יודע שום דבר על תקשורת עם בת זוג. במערכות היחסים שלי אני הוא זה שמביא את הרצון לדבר על הדברים, הרבה יותר ממנה. פעמים רבות היא נותרת המומה מהעוצמה של מה שנאמר ולאן שמגיעים דרך שם. הבנתי שזה לא תמיד עובד. לפעמים בנאדם לא מוכן למה שנאמר בשלב מסוים של היחסים.
הבנתי שלמרות שאין בי מעצורי התגוננות (מה שנקרא "חומות הגנה) בהתחלה של יחסים, אנשים שפוחדים להפגע, חשדנים באחרים וכו' מעלים אותם באופן מודע מודע מודע, גם אם זה אומר השהיית האינטימיות.
הבנתי שאם אין אינטימיות אני לא מרגיש נוח. אינטימיות אי אפשר לכפות. באינטימיות אני מתכוון פשוט להרגיש נוח עם השני ברמה שאפשר לשתף אותו בחיים. איפה שבשביל אחרים זה מסע ארוך אצלי זו נקודת ההתחלה. זו דיסטנס מטורף לגמרי. אבל אני לא יודע אם הייתי מוותר עליו.

המשך יבוא, אולי. 

 

המשך, 14:13

אני לא יודע אם תמימות היא המילה הנכונה לתאר את מה שאני רוצה. כנראה שהבועה התלאביבית מספקת לי משהו שאני לא מחפש באמת. אולי ממקום אחר שיביא לי אפשרויות אחרות. נקודות מבט אחרות.
אני רוצה להשיל ממני כל כך הרבה עבר. אני נדהם כל פעם מחדש כשאני מגלה מה השיחה הפנימית בראשי משדרת לי שאסור, שלא ראוי, שמבזה, שלא אתי לעשות, להגיד, להרגיש לזיין. אוי כמה זבל נכנס לי ללב, כמה זבל, ואיני יודע להוציאו, כי רק כשאני פוגש אדם שעומד מולי ומשמש כמראה אני יכול לראות את הפינות שבי שנסתרו מעיני ברגע שקדם.
כזה אדם אני רוצה, ושיהיה תמים, אוהב ונותן. כל השאר אני אלמד כבר .
לחבק ולשמור.
את עצמי אני לומד