קמתי הבוקר בשעה אחת עשרה עייף ועם רגשות אשמה. אמא שלי גם הגבירה את הטלויזיה לרמות בלתי מתקבלות על הדעת, דבר שהטריד את מנוחתי שכבר הופרעה גם ככה.
אני צריך לכתוב עבודה לעוד יומיים ואני צריך להתחיל אותה עכשיו חשבתי לעצמי.
ראיתי את רגשות האשמה שלי למרות הכל. הבנתי שהם אלו שהעירו אותי משנתי. הטלויזיה היתה בסך הכל הפרעה נלווית.
כשראיתי את הרגשות פתאום יכולתי לומר לעצמי "אתה עייף, לך לישון, אתה לא הרגשות שלך, הם שלך, הם לא יפריעו לך עוד".
נשכבתי במיטה, עצמתי את העיניים, הווליום של הרגשות הוחלש עד שנשתתק וחיבקתי את הסמיכה ברגליי כמו תמיד.
גם הטלויזיה לא נשמעה עוד.
בשעה אחת עשרה ושלושים התעוררתי למחשבה שהתירגול שלי הספיק לחצי שעה. חייכתי וקמתי לעשות לי סלט בריאות.
אתמול בלילה עברה לי מחשבה בראש, שאילו הייתי גוסס עכשיו, לקראת הליכה לעולם הבא, הייתי משחרר פוסטים עבור כל אחד ואחת מהבלוגרים שיש לי משהו להגיד להם, מעין מילים אחרונות, עם כל השאלות, התשובות והמחשבות שהיו לי עליהם ואמירת שלום.
המחשבה שהתלוותה לי למחשבה הזו היתה 'מחשבת ההתפכות' שאדם אינו יודע מה צופן יום ו'טיפש,לחכות ל"יום אחד", someday שיקרה מתישהו הוא מהות האשליה העצמית של אנשים שאינם מסופקים מהחיים שלהם ומחכים שמשהו יקרה להם כדי שיעשו מה שחשוב להם לעשות סוף סוף'.
גנזתי את המחשבה.
על לקחת את העבודה שהציעו לי גיליתי שאני בעיקר מפחד. מפחד מלהכנס לתלם הזה.
עוד תשובה שקיבלתי השבוע אל עצמי היתה שאני בעיקר לא רוצה לעבוד עם עצמי לבדי.
יש שני סוגי עבודות שאני מוכן ורוצה לעשות. אחת היא לעבוד בצוות. השנייה היא להיות צלם.
תנו לי לעבוד בצוות ואני אפרח. לא כי אני לא יודע להתבלט, אלא דווקא כי המנהיגות שלי והויטאליות שלי פורחות דווקא עם אנשים. בין אם לעשות מה שאמרו לנו לעשות ובין אם להטוות את הדרך. כך או כך, לשתף אנשים בחשיבה ולהגיע לדרך מושכמת ומוסכמת עושה לי את זה, פשוט עושה לי את זה.
הצורה השנייה של עבודה בה אני מוכן לעבוד ולעשות את זה לבדי זה להיות צלם. תנו לי ללכת עם הקוני שלי ותקבלו כבר את המראות. פה זה עבודה לבד, אבל אני נדרש לפקוח עיניים גדולות, שמשמשות אותי כרדאר לפריימים. אני יודע לתפוס אותם, וכל קליק הוא כמו זריקה, זריקה של אדרנלין. אני מודה, אני מכור.
מקודם, בעת שכתבתי אמא שלי הדליקה את הרדיו על רשת ב'. התנגנה המוזיקה של החדשות שסיפרה למאזינים מה עבר עלינו השבוע עם מוזיקת האקשן הרגילה של החדשות. ניגשתי אליה וסגרתי לה את הרדיו מול העיניים.
יום שבת היום, לא צריך לשמוע חדשות, גם המוזיקה מבהילה, ולא נכונה לרוח השבת שביקשתי לעצמי.
השקט של יום שבת,
השגתי אותו
קצת שקט
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
