אנחנו מאד מודעים, זה מאד חשוב לתת ספייס ולא להיות כל הזמן ביחד, אנחנו יודעים את זה ונראה שכולם גם אומרים לנו את זה כל הזמן. לא לשרוף קשר בהתחלה, לא להיות יותר מידי ביחד, לתת מקום, אויר לנשימה, מרחב, קצת ריחוק טוב לזוג מתחיל, טלה לי טלה לה ...

אמרה לי את זה חברה טובה שלי- אמרתי לה...עד שאני מוצא מישהי שכל כך מתאימה לי ושאני מתאים לה, שכל כך כיף לנו ביחד ושאנחנו זורמים בטבעיות משגעת, אחרי כל כך הרבה זמן בלי אהבה

עכשיו אני צריך להיות ראציונלי?

עכשיו אני צריך להיזהר? 
למה מה קרה? מה אנחנו, משאב מתכלה?

פאק איט.

אנחנו יותר מידי מודעים למה עלול לקרות, אנחנו יותר מידי נזהרים מפגיעה, אנחנו יותר מידי חוששים לרגשות שלנו. אנחנו מתים להיות מאוהבים, אנחנו מתים לקבל אהבה, אנחנו מתים להיסחף- ואז כשזה קורה סופסוף- אנחנו תוקעים ברקסים? איזה זרג.

אז זה מה שאמרתי לה. ברור שזה היה טיעון מנצח, היא אמרה לי: כן, כן אתה צודק, גם אני רוצה.

זה היה ברור, זה היה נפלא. שאני אתנצל על זה שאני מאוהב? Never.