אני לא אוהב פוסטים שמדברים על סיומו של הפרו אני נזכר עכשיו ששלי נגמר בעוד כמה ימים.
אני תמיד מרגיש סוג של צביטה מתוקה כשאני קורא אי אילו בלוגרים שמבקשים פרו מאנשים אחרים,
חשבתי שאני אוהב את זה. החלטתי לנסות את זה פעם. גנזתי מיד. לא יכולתי לסבול את תחושת בקשת הנדבות הזו, כך אני רואה את זה, אם כי אפשר לראות את זה גם אחרת.

הגשתי את העבודה שלי היום ביחבל. נשארתי עוד קצת בתרגיל ויצאתי.

היום אחרי הטלפון שבישר לי שלא אתחיל את העבודה עליה סיפרתי בפוסט הקודם, שתי דקות אחרי הפוסט התקשרה אלי חברה ואמרה לי שאני מתחיל לעבוד מחר במקום אחר שהיא סידרה לי- מה תאמרו על זה?
אמור לקרות? לא אמור לקרות?

יש לי חודש לכתוב שני סמינרים. יש לי עוד שני מבחנים. זהו.

בנוגע לאהבה, נראה לי שאין לי כח להתחיל משהו חדש. אין לי כח לספר, ואני לא יודע אם יש לי כח. אבל אני מכור לאהבה. אני מכור לתחושת הרגש ומכור לאהבה אלי ומכור לצורך לאחרים, חיה חברתית שכמוני, אני סובל כשאני לבדי לעתים.
אולי תבואי כבר?!

לחזור הביתה כל יום זה כמו להתנתק בכוונה. אני רוצה לגור כבר בתל אביב, אני כבר גדול, אני רוצה לעזוב.