הכל התחיל אתמול. הלכתי לשחק פריזבי. החבר'ה שם מכירים אותי כבר בתור "הצלם". הפעם לשם שינוי התייצבתי שם בגופיה ומכנסי ספורט. כולם אמרו לי שלום. מי שלא הכיר אותי קיבל הסבר על מי אני מפי מישהו אחר שאמר שאני "הצלם". באחת בלילה, אחרי שלוש שעות של משחק, עזרה לשתי בחורות שהתרסקו עם האופנוע על הכביש ושיחת אימון שעשיתי לשחקנית אחת על הספסל בככר רבין (22, לא יודעת מה לעשות עם החיים שלה, ללמוד, לטוס שוב, לעבוד, להמציא עתיד) הלכתי הביתה. כולם אמרו לי שלום ולחצו לי את היד לראות אותי שוב בשבוע הבא. זה היה ממש כיף.

אתמול בלילה היתה לי שיחת טלפון ממש ארוכה. שעתיים ומשהו. היא היתה אחרי שיחת מסנג'ר ארוכה גם כן. נהניתי. הלכתי לישון בארבע ומשהו כשהתכנון היה לקום בשבע. היה שווה את זה.
קמתי בשבע ועשרה, גמור מעייפות אבל מחוייב למילה שלי. שיחת טלפון של אחר צהריים קודם חייבה אותי להגיע ללנדמרק בתשע בבוקר לסיוע בתור וולקאם למתקדם.
בקלירינג אמרתי לאבישג שאני זוכר שהיא אמרה לי פעם שברגע שאנחנו מוציאים את הפוקוס מעצמינו ושמים אותו על אנשים אחרים

, אנחנו מתחילים לקבל לחיים שלנו. בסיוע הזה רציתי להתאמן על זה ולהוציא את הפוקוס מעצמי. מצויין היא אמרה. סיוע בתור וולקאם יתן לך בדיוק את זה... אתה יודע, אנחנו עומדים ליד הכניסה ועושים וולקאם לאנשים שנכנסים לקורס, וזה מי שאנחנו שזה יהיה הקלירינג של האנשים בבוקר הזה, אנחנו בכלל לא בפוקוס של הדבר הזה, אלא הם. אנחנו לא יודעים מה הם יקבלו אבל זה יהיה במי שאנחנו נהיה. הלכתי ונעמדתי ליד השולחן וחילקתי תגים למשתתפים.
אחרי חצי שעה ומשהו התחיל חלק אחר בסיוע, הייתי צריך לעשות שיחות לאנשים שלא השלימו את השאלון שלהם לפני הקורס המתקדם. דיברתי בערך עם 3 אנשים שהיו לפני המתקדם ושהשיחה שלהם היתה שהם לא יודעים אם הם רוצים לעשות את הקורס בכלל ומה הם מתכוונים להפיק בו. באופן מפתיע לא "נתקעתי" עם האנשים האלה כמו שקורה לי תמיד. הפוקוס שלי לא היה עלי, הוא היה עליהם, ואז היה לי המון חופש להקשיב להם ולראות כיצד אני יכול לסייע להם, להבהיר להם משהו שהיה להם לא ברור, אולי התלבטות, או חוסר הבנה, או פשוט להקשיב להם.
הם דיברו על חופש ועל הבחירה של המקום שבו הם נמצאים כעת, וזו הובחנה כאבן היסוד של ההחלטות והמעשים העתידיים שיִגזרו באופן טבעי מהבחירה במקום בו הם נמצאים או שלא.
עכשיו אני רואה שהבחורה שאימנתי אתמול דיברה בדיוק על אותם דברים. הדבר המרכזי היה להמציא עתיד- שמתוכו כל הבחירות שלה יהיו, להמציא הקשר שיעצים אותה לחיות בהווה שהיה לה מדכא באותו רגע (כי לא ידעה מה לעשות).
עם האנשים האלה זה היה לבחור את המשפחה שלהם (הקיימת) ולבחור את הקריירה שלהם (הקיימת)  ושמתוך זה ינבע אם להשאיר או לפרק את המשפחה ואם אחרי קריירה מבטיחה במקצוע מכניס לעשות הסבה למשהו שנותן אושר (תואר בפסיכולוגיה).
מילת המפתח בסוגיה השניה היתה להיות אמיצים ולשחק אותה בגדול, אגב. בסוף הסיוע האנשים הודו לי על השיחה. זה היה לי מדהים.
ב-12 התקשרתי לבוס שלי בעבודה החדשה והוא אמר לי שהוא לא קיבל תשובה עדיין ושיחזור אלי תוך שעה וחצי. משלא חזר אלי אחרי שעה הבנתי שזה לא הולך לקרות. מעבר לכך קלטתי שאני לא רוצה לעבוד במקום הזה, שהוא זמני, למרות שאני יכול ללמוד שם, כי גם אם יגיד לי לבוא לעבוד, אין שום ערבות שהוא לא יפטר אותי אחרי יומיים כי יחליטו להזיז את משמרת הערב המדוברת...
עם המחשבה הזו הלכתי לישון. סגרתי גם את הפלאפון. לא פחדתי. הייתי בטוח בעצמי.

התעוררתי ביקיצה טבעית. ידעתי שעשיתי את הבחירה הנכונה לגבי זה. השלמתי את שעות השינה של הלילה וקיבלתי טלפון מחבר שהזמין אותי לשחק כדורסל (פעם שלישית) הוא אמר לי שהם (החברים שלו) הזמינו אותי לשחק איתם. אהבתי שהזמינו אותי, זה הראה לי שיש דברים שאני עושה ושיש בי משהו שאנשים מעריכים. אהבתי את זה.
אחרי זה קיבלתי מייל מחבר טוב שלי שהזמין אותי למסיבה מחר. כבר אמרתי שאני אוהב שמזמינים אותי?

לא הגעתי לסייע לחינם. האימון שקיבלתי היה על "האם אתה רואה שאם תוציא את הפוקוס מעצמך בתחום מציאת העבודה זה יעשה הבדל גדול בדרך שתחפש ותמצא את העבודה הזו?"
התשובה שלי היתה לא. לא ראיתי איך. עד שקיבלתי אימון על איך.
זה היה קשור (כמה מפתיע) בלהמציא את ההקשר שלי, שיעצים אותי, שמתוכו אני אפעל, בלחפש עבודה.
וההקשר הוא כמובן ביטוי עצמי. לעומת הקשר אחר שאפשרי של לשרוד ולהביא לחם לשולחן ו"כי צריך", הקשר שלא יעצים אותי אלא דווקא ידכא אותי. ראיתי שעד עכשיו בכל החודש וחצי האחרונים חיפשתי עבודה וכשאני אומר שהפוקוס היה עלי, הכוונה היא שההקשר שלי לכך היה "למצוא עבודה שתהיה לי נוחה", לעומת עבודה שתהיה לי ביטוי עצמי. אז כך החמצתי אולי את העבודה באתר אינטרנט (כי רציתי ליהיה לי טוב) למשל.
אבישג אימנה אותי בלעשות את תכנית העבודה שלי, בלהמציא את ההקשר שלי.
אנשים משלמים על חינוך כזה הון תועפות.
אני מקבל את זה בסיוע. בגלל זה שווה לי לבוא לשם.