אנחנו כאלה מגעילים, היא אומרת לי, מי שמסתכל עלינו בטח מקיא את הנשמה.

מה איכפת לי מאחרים אני עונה, זה הכל מנקודת המבט, אני מוסיף.

היא משתכנעת ואנחנו ממשיכים להתחבק ולהתאהב בפרטיות ציבורית.

לא דיברתי איתה כבר 15 שעות בערך, אני מחכה שהיא תתקשר, אני כבר התקשרתי והיא לא ענתה. בטח היתה בספריה ואז הלכה ללמד, אחכה עוד חצי שעה.

בינתיים יש לי מה לעשות, אני יכול להמשיך לקרוא עיתוני השבת, אני יכול לקרוא איזה מאמר ללימודים רחמנה ליצלן, או שאני פשוט יכול להמשיך ולחכות לה.
אתמול בערב כשדיברנו זה היה בעשר בלילה. היינו עייפים שנינו ואמרנו שאנחנו הולכים לישון. היא אמרה לי: אין סיכוי שאתה הולך לישון עכשיו, אתה בטח תמשיך לגלוש עד שתיים בלילה. אין סיכוי אמרתי לה, אבל זה מה שקרה. ראיתי פרק שהורדתי מהמחשב שלי, שהיה מהטובים ביותר שראיתי ועדכנתי את האתר שלי.
כך או כך, הלכתי לישון בשתיים בלילה, עת ראיתי את סרטו של ירין קימור על שמנים שהולכים לעשות ניתוח להחדרת טבעת לקיבה שלהם שתמנע מהם לאכול הרבה.

אחרי זה הייתי כבר מוכן ללכת לישון ונרדמתי מיד.
קמתי הבוקר בפעם הראשונה השבוע בלי שעון מעורר, אבל מטלפון שאמא שלי קיבלה בסביבות 10. לאמא שלי יש מנהג- היא מדברת בקול רם ובחלונות פתוחים. מה שמצחיק הוא שכשהחלון של המטבח פתוח אני שומע את כל מה שהולך בו, אז פתחתי את החלון שלי וכמו צעקתי לאמא שלי: אמא- מה? בוקר טוב- בוקר טוב, תדברי בשקט- טוב. סגרתי את החלון שלי והמשכתי לישון, אני הרי שונא לצוטט לה בלי כוונה.

הכנתי לי ארוחת בוקר, סלט, 4 פרוסות חלה, קצת עלי גפן ממולאים, ושמן זית עם תבלינים כדי לטבול בתוכו את החלה- כמו שאומרים: "בתענוגות".
אמא בדיוק חזרה מהמכולת עם העיתונים, ישר פתחתי את מוסף הארץ לקרוא את כל התגובות שפורסמו על המאמר של שבוע שעבר, מאד נהניתי לקרא את התגובות האלה שכמובן היו נכונות אחת לאחת, הרי בשני שיעורי המגדר שהייתי בהם השבוע דובר על הכתבה הזו, הרגשתי שייך פתאום, פתאום שמחתי שהיתה הכתבה הזו, היא רק הראתה  לנו מה קיים וע"י כך, יכולנו לצאת מולה, כמו שצריך.
ועכשיו כבר שתיים ועשרה ואני רוצה לדבר איתה כבר, אני רוצה כבר שתבוא, הכנתי לה גם הפתעה, ואני פשוט רוצה להריח אותה ולהסתכל לה בעיניים, גם ככה לא נבלה היום הרבה ביחד, צריך להספיק יותר.