בחורה חדשה בעבודה. זה היה יומה הראשון. היא באה והתיישבה לידי. מתיקה היא הוציאה את אחד הספרים האחרונים של ילום, "הריפוי של שופנהאואר".
אמרתי לה שאני לא אקרא יותר אף ספר של ארווין ילום, פשוט כי כל הספרים שלו בסופו של דבר הם אותו הדבר ואני הרי קראתי את "כשניטשה בכה" ולאחריו עוד חתיכת ספר שזרקתי אחרי 4-5 עמודים.
למטה כשחיכינו ניגשתי אליה וביקשתי להתחיל ולקרוא את הספר שאיכלס את תיקה. היא נתנה לי בשמחה, התיישבתי על הריצפה והתחלתי לגמוע.
נסעתי איתה ועם הבחור השני לפארק ואפילו עת התחלנו לפרוק את האוטו היה לי הספר בידיים, אני הרי יכול לקרוא, ללכת ולהקשיב לאדם שמדבר איתי ומסביבי באותה עת. זה משהו שפיתחתי לי.היא שאלה אותי אם החרמתי לה את הספר. אחרי הינהון שלילי אמרה בנדיבות שתלך לעשות טלפון ואז תבוא לאסוף ממני את הספר. היינו
במרחק של 15 מטר בזמן שדיברה, אך  בעודי קורא  חשבתי לעצמי שעלי להיות קשוב לכשתסיים את השיחה שלה ע"מ שלא תצטרך לבקש ממני את הספר. המחשבה הטרידה אותי, רציתי לקרוא, וידעתי שיגיע הרגע בו אצטרך להיפרד מהספר שאהבתי מהעמוד הראשון. אך המחשבה של אחרי הפיגה את הטירדה- אמרתי לעצמי :קרא כאילו הספר שלך. הוא לא שלך, אבל קרא אותו כאילו אתה שוכב עכשיו לבד במיטתך. נרגעתי. עדיין קראתי אבל הייתי קשוב לה עת ישבתי וקראתי מתחת לעץ.
בכל זאת, ידעתי כשסיימה את השיחה. היא לא באה לקחת את הספר וסימנה לי עם היד בחיוך.

כשהגיעה מעליי לא לקחה ממני את הספר. נתתי לה אותו בנועם.
התחלנו ללכת. בכוונה לא הסתכלתי עליה ולא עשיתי שום צעד בכיוונה. שמחתי שהיא עשתה את כל אלה. הגענו ליעדינו והתחלנו כולנו לעבוד.
לאחר מכן התחלנו לדבר בעודינו עושים עבודתינו והבוס שלנו, שראה שאנחנו מקורבים ומסתדרים יפה אמר לנו שהוא רוצה אותנו במקום אחר. אחרי עשר דקות כבר עשינו את שלנו במקום האחר. עשינו את זה במשך שעה וחצי בערך ואז חזרנו לקבוצה. דיברנו על אוכל, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, רוקי הורור פיקצ'ר ופוליטיקה.היה ברור לי, אבל גם לה
 שיש כימיה. דיברנו, וזרמנו, והמשכנו לדבר, והיה מעניין. דימיינתי את עצמי מתחיל לגעת בה, ואז מנשק אותה, ואת מתחבק איתה, וממשיך איתה את היום שלי, ואז את הלילה ואז עוד יום, וְעוד... אבל הבחורה שלי היתה לי בראש, וחוץ מאשר להיות עם הבחורה הזו ניהלתי עם עצמי שיחה בזמן שהקשבתי לה- האם אני באמת רוצה לחכות,
והאם זה באמת כדאי, עכשיו כשאני כל כך נמשך לבחורה שעומדת פה ומדברת איתי כבר שעתיים. האם הציפייה משתלמת, האם לחכות, האם לפעול עכשיו, או לא.
בימים האחרונים התחלתי להבחין שההתלהבות שלי, והדבק שהיה לי לבחורה שלי התחיל להתגמד מעט. הבנתי שזה בגלל שלא היינו הרבה ביחד ופתאום היא נסעה, וכמו כל דבר שעובר זמן ממנו, גם הרגשות מתחילים לשכוח. בעודי הולך איתה ועושה את עבודתינו הרהרתי בעניין, ושאלתי את עצמי למה אני פשוט לא מתחיל עם זו שלידי - ואז הבנתי- רגשות לא באים רק בצורה קונבנציונלית- עצם זה שאני עוצר את עצמי עם זו שלידי מוכיח לי שאני עדיין רוצה את הבחורה שלי. זה לא הפסיק את הרצון שלי לנשק אותה. זה נתן לי את החופש להיות איתה.
אחרי זה חזרנו. חזרנו רק כדי שאני אלך לקנות לי לאכול. היא החליטה שהיא באה איתי. ואז חזרנו. העבודה הסתיימה. לא עבדנו יותר.
ליד האוטו שאלתי אותה מתי אני רואה אותה שוב. אנחנו עובדים שוב יחד השבוע. לא עשיתי שום מהלך בכיוון שלה, אמרתי לה שלום ונפרדנו, משתעשע ברעיון שבא לה עליי.
באוטובוס אמרה לי מכּרה שעובדת איתי שכל הבחורים האחרים התחילו איתה היום.
שמחתי שלא הייתי אחד כזה היום, צפוי.